ארתור אש לא היה שחקן הטניס הגדול ביותר, היו גדולים ממנו. אבל הוא היה ללא ספק אחד הטניסאים החשובים בהיסטוריה ואחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות הספורט האמריקאי. אש, שנולד ב-1943 בריצ'מונד למשפחה קשת יום, ושבצעירותו אסרו עליו לשחק טניס עם נערים לבנים, שבר את כל המוסכמות בארה"ב של שנות ה-60.
לכתבות נוספות בסדרה:
כל חייו, על המגרש ומחוצה לו, הוא לחם למען זכויות השחורים. ועשה זאת בדרכו הצנועה והג'נטלמנית. הוא זכה לאין ספור מחוות אחרי מותו, בגיל 49 בלבד. האצטדיון המרכזי של מרכז הטניס בניו יורק, שם מתקיימת בכל שנה אליפות ארה"ב הפתוחה, נקרא על שמו.
ב-1963 אש הפך לטניסאי השחור הראשון שזומן לנבחרת ארה"ב בגביע דייויס ובשנים הבאות המשיך לקבוע הישגים היסטוריים בענף שזכה לכינוי "הספורט הלבן". ב-1968 הוא היה לשחור הראשון שזוכה באליפות ארה"ב הפתוחה, כשגבר בגמר על טום אוקר ההולנדי. אבל זה לא היה עניין פשוט שכן אש עדיין נחשב אז לספורטאי חובב. למעשה הוא שירת באותה תקופה בצבא וקיבל חופשה מיוחדת כדי להשתתף ביו.אס אופן.
רק ארבעה חודשים לפני כן הוחלט לאפשר לחובבנים ומקצוענים לשחק ביחד, ואש, שהוגדר כחובבן, לא יכול היה לקבל על פי החוקים דאז את פרס הזכייה, 14 אלף דולר. אוקר קיבל במקומו את הסכום. אש הסתפק ב-20 דולר לכל יום של תחרות...
"להטיל פצצת אטום על יוהנסבורג"
בדצמבר 1968 אש היה שותף לניצחון של ארה"ב על אוסטרליה בגמר גביע דייויס ושנה לאחר מכן כיכב בניצחון בגמר על רומניה של איליה נסטסה. סוף שנות ה-60 בארה"ב היו סוערות מאוד. ב-1968 נרצח מרטין לותר קינג, מנהיג המחאה השחורה, ולאחר מכן נרצח גם רוברט קנדי, המועמד לנשיאות, שדגל גם הוא בשוויון זכויות לכל המגזרים.
האירועים הללו גרמו לארתור אש להחליט שהוא לא יישב בצד בשקט, כפי שעשה עד אז. כן, הוא ימשיך לשחק טניס ולזכות בתארים, אבל לא יהסס להשמיע את קולו, לנצל את העובדה שהוא ספורטאי בכיר בעל מעמד ויכולת השפעה.
ב-1970 הוא החל לפעול לקבלת ויזה כדי לטוס לדרום אפריקה, שנשלטה אז ע"י משטר האפרטהייד הגזעני, ולשחק שם טניס. כשממשלת דרא"פ סירבה, רק בשל צבע עורו, הוא לא שתק. במסיבת עיתונאים בלונדון הוא אמר: "אני אשמח להטיל פצצת אטום על יוהנסבורג".
אנשים רבים בעולם הטניס עיקמו את האף. רוד לייבר האגדי אמר: "אני לא חושב שמה שארתור אמר היה מועיל. אני לא חושב שצריך לערב פוליטיקה בספורט". ב-1973 שלטונות דרא"פ נכנעו ואיפשרו לארתור אש להגיע. הוא שיחק באליפות דרא"פ הפתוחה והפסיד בגמר לג'ימי קונורס. כמה שנים לאחר מכן הוא הודה שזו הייתה טעות לשחק בדרא"פ וכי הדבר הנכון היה להשעות אותה מכל פעילות בינלאומית.
אבל למהלך של ארתור אש בכל זאת הייתה השפעה. הסופר והפילוסוף הדרום אפריקני מארק מאטהבאנה, שהיה אז טניסאי צעיר ומבטיח, סיפר: "ההגעה של אש הייתה אירוע מדהים. כי השחורים בדרום אפריקה העריצו את השחורים האמריקאים שהוכיחו שניתן להצליח בעולם של הלבנים. זה היה עולם שאנחנו חשבנו שהוא מלא במוקשים, עם אין ספור מכשולים, שמיועדים להטביע את השחורים עמוק יותר, לאותן תחתיות שבהן הלבנים רוצים שנישאר".
טניסאי מפורסם הרבה יותר שהושפע מארתור אש הוא יאניק נואה, מי שזכה ברולאן גארוס ב-1983. נואה נולד אומנם בפריז, אבל כשהיה ילד חזר עם משפחתו לקמרון, ארץ הלידה של אביו. כשיאניק היה בן 11 ראה אותו ארתור אש, שנהג לבקר לא מעט במדינות אפריקה. "תודות לארתור אש יכולתי לפתח קריירה בטניס", סיפר נואה. "הוא היה זה שהעניק לי את החלום כשהייתי ילד. הוא היה ההשראה שלי".
בכל התקופה הסוערת הזו אש המשיך להיות אחד הטניסאים הטובים בעולם. ב-1970 הוא זכה באליפות אוסטרליה הפתוחה. באותה שנה החליטה התאחדות הטניס העולמית להשעות את דרא"פ מגביע דייויס, בגלל אותה החלטה שלא להעניק לאש ויזה מסיבות גזעניות. ההישג הספורטיבי הגדול ביותר של אש היה כמובן הזכייה בווימבלדון ב-1975, כשניצח בגמר הבלתי נשכח את ג'ימי קונורס, מי שהיה המדורג ראשון בעולם. בכל המשאלים הגמר הזה נחשב לאחד מאירועי הספורט הגדולים ביותר בהיסטוריה.
חמש שנים לאחר מכן, כשהוא בן 36, אש פרש סופית ממגרשי הטניס. למרות שעברו מאז יותר מ-30 שנה, אש הוא עדיין הטניסאי השחור היחיד שזכה בטורנירי הגראנד סלאם של ווימבלדון, ארה"ב ואוסטרליה.
סמל המיעוטים
אבל כאמור ארתור אש היה הרבה יותר מאשר טניסאי גדול. פעמיים בחייו הוא נעצר ע"י המשטרה בשל השתתפותו בהפגנות פוליטיות. בינואר 1985 הוא נעצר בשל השתתפותו במצעד מחאה מול שגרירות דרא"פ בוושינגטון, וב-1992, שנה לפני מותו, הוא נעצר שוב, הפעם כשהשתתף בהפגנה כנגד טיפול הרשויות בארה"ב במהגרים מהאיטי.
אש ואשתו ג'ין ביקרו פעמים רבות בהאיטי, כולל בירח הדבש שלהם ב-1977. הם הכירו היטב את האיטי, את תושבי האי ואת הבעיות שלהם. בשנות ה-80 וה-90 החלו אלפים מתושבי קובה והאיטי לעלות על סירות רעועות ודוברות, ושמו פעמיהם לעבר פלורידה. הם סיכנו את חייהם בכדי להגיע לארה"ב ולהתחיל חיים חדשים.
אבל בעוד שהמהגרים מקובה, שברחו מהמדינה הקומוניסטית של פידל קסטרו, התקבלו בזרועות פתוחות ונחשבו ל"פליטים פוליטיים", את המהגרים מהאיטי שלחו בחזרה למדינתם הגוועת מרעב, מאחר ואלו הוגדרו כ"פליטים כלכליים".
ארתור אש זעם. הוא טען כי מדובר בגזענות בוטה של ממשלת ארה"ב. שחלק גדול מהפליטים מקובה עשו זאת גם מסיבות כלכליות, וגם שמרבית הפליטים מהאיטי היו שחורים, בניגוד לאלו שהגיעו מקובה.
להפגנה בעד הפליטים מהאיטי ארתור אש הגיע במצב פיזי קשה. הוא היה רזה מאוד וחלש. 13 שנה לפני כן אש סבל מהתקף לב. הוא עבר ניתוח מעקפים וחזר לפעילות מלאה. אולם בדיעבד הסתבר כי במהלך הניתוח הוא נדבק ב-HIV מעירוי דם נגוע. צריך לזכור שבשנים ההן לא הייתה עדיין תרופה יעילה לטיפול בחולי איידס.
באפריל 1992 ארתור אש חשף את עובדת היותו חולה איידס בפומבי. כהרגלו בקודש הוא לא נשאר ספון בביתו אלא ייסד מיד את "קרן ארתור אש למלחמה באיידס". חודשיים לפני מותו הוא הקים את "מכון ארתור אש לרפואה אורבנית", וזכה בתואר "ספורטאי השנה" של המגזין הנחשב "ספורטס אילוסטרייטד".
את כתיבת ספרו האוטוביוגרפי "ימים של חסד" הוא השלים כשבועיים לפני שהלך לעולמו, ב-6 בפברואר 1993, והוא בן 49 בלבד.
הטניסאית השחורה זינה גאריסון-ג'קסון אמרה עליו: "הוא תמיד היה, עבור השחקנים השחורים, דמות שהביטו עליה בהערצה. כזה שבגללו אנחנו אומרים 'אתה יכול לעשות זאת, ולא משנה מהיכן הגעת או איך אתה נראה'".
הטניסאית פאם שרייבר הוסיפה: "הוא היה הקול של המיעוטים, כולל הנשים. הוא הביא רמה אחרת של מצפון לטניס, בין אם כשדיבר על דרום אפריקה, על בני המיעוטים בערים הגדולות או על מדיניות בדלנית בכל מקום שהוא. ההשפעה של ארתור על הטניס לא התעמעמה אחרי מותו".
ואולי המשפט שמאפיין יותר מכל את מותו של ארתור אש נאמר על ידו: "ממה שאנחנו מקבלים, אנחנו יכולים להתפרנס ולחיות. אבל מה שאנחנו נותנים - יוצר חיים".
