דורון שפע, עדי גורדון, דורון שפר, פפי תורג'מן. לא מעט שחקנים היו במהלך השנים סמלים בהפועל ירושלים, אבל קדם לכולם דוד קמינסקי, שנחשב לגדול הכדורסלנים הירושלמים בכל הזמנים, למרות שלהישגים הגדולים שלו (שלוש אליפויות וגביע מדינה אחד) הגיע דווקא במדי הפועל ת"א של שנות ה-60.
אחרי 40 שנה בערך, שבמהלכן לא נפגשנו ואפילו לא דיברנו, החלטתי להרים אליו טלפון לביתו במוצא עילית. כמו אז, גם היום הוא נשאר איש שיחה, יודע מה יעניין אותי לשמוע ומה יכול לתפוס כותרת. אשתו, שענתה לטלפון, אמרה שהוא עסוק במחשב, אבל הוא התפנה מיד והסביר מה הוא מחפש באינטרנט: "הנכד שלי, בר אלוף, ממשיך בדרכי בישיבה יוניברסיטי בניו־יורק, הוא משלב שם בין לימודים לכדורסל. גם אני, בגיל 82, עדיין ממשיך לשחק עם קבוצות של ותיקים וגם עם צעירים, אפילו באחד על אחד".
קמינסקי, למרות עיר הולדתו, לא היה תמיד ילד טוב ירושלים ולא פעם נענש על ידי הקבוצות בהן שיחק, אבל את הכדורסל אף אחד לא יכול היה לקחת ממנו. הזכרתי לו כי בעיצומו של הטורניר הקדם אולימפי הכושל בסופיה ב-1968 הוא הציע לי לטוס איתו ליום מנוחה וכיף בוורנה, אבל את זה הוא לא זכר פתאום. "שכחתי הרבה דברים מאז", הוא מסביר. את אליפות אירופה במוסקבה ב־1965 (אחת מחמש בהן השתתף במדי נבחרת ישראל) הוא כמובן לא שכח, גם לא את הפגישות המרגשות עם יהודי בריה"מ שנערכו לרוב במחתרת.
"הייתי מהבולטים בנבחרת, וכשחזרנו לארץ המתינו לי בשדה התעופה בלוד שני אוטובוסים מלאים בירושלמים, חלקם הגדול נהגים בחברת האוטובוסים המקשר (שעם השנים התאחדה עם אגד), שם עבדתי". הימים הם כמובן טרום עידן המקצוענות, הכדורסל לא סיפק פרנסה גדולה, וכדי לקיים משפחה רוב השחקנים היו צריכים לשלב את הכדורסל עם מקום עבודה "רציני".
ההבטחה לרלף קליין
כוכבו דרך ב-1957 באליפות צה"ל, שנערכה מידי שנה ונחשבה לאירוע חשוב מהמובילים בספורט בישראל. כל כוכבי הכדורסל הגדולים בארץ עברו שם. "התגייסתי לצבא ב-1956 ועשיתי טירונות כמו רבים וטובים בבה"ד 4 בצריפין", מספר קמינסקי. "עוד בטירונות הבנתי כי בשביל לשחק כדורסל עלי לעבור את הגדר, כדי לפגוש את רלף קליין ז"ל שהיה קצין הספורט בבסיס ובכל רגע פנוי היה זורק לסל באולם הקטן שהיה שם. חיים קסטן ז"ל, שגם הוא שיחק בהמשך בנבחרת, היה מד"ס. שיחקנו הרבה שניים על שניים והתלוצצתי עם רלף, שהוא עוד ישמע עלי בעתיד ושאהיה שחקן גדול. ביטחון עצמי תמיד היה לי, וזה הוביל אותי להישגים".
ההמשך היה כרכז בהפועל ירושלים, שם הפך לאחד המצטיינים כבר מגיל צעיר בהשאירו מאחור את הוותיקים. כמה ממאמני הנבחרת, ביניהם יהושע רוזין ז"ל ושמעון שלח יבדל"א, גילו את כישוריו והוא שיחק בחמש אליפויות אירופה (המאזן שלו במדים הלאומיים עומד על 524 נקודות ב־88 משחקים). האליפות הראשונה שלו הייתה ב־1959 באיסטנבול, שם צד את עיניו של מאמן נבחרת בריה"מ, היהודי אלכסנדר גומלסקי, שהעניק לו סמל מהודר של הנבחרת.
כמו שבלט בין הסלים, הוא אהב להיות בעל המילה האחרונה, מה שלא תמיד היה מקובל על מאמניו והביא בסופו של דבר לסיום דרכו בהפועל ירושלים, שם עשה את רוב שנותיו. הוא לקח הכל בקלילות, לא נבהל מעימות עם מנהל או יו"ר, ובמקביל הפגין את כישוריו ככדורסלן כשסיים פעמיים כסגן מלך הסלים של הליגה, שני רק לעופר אשד האגדי מהפועל חולון. עונת השיא שלו הייתה 1961/2, כשקלע 22.3 נקודות בממוצע למשחק, וזה בעידן שעוד לא נכנסה לחיינו קשת שלוש הנקודות. למרות זאת, בדצמבר 1962 החליטה הנהלת הקבוצה להשעות אותו לשנה, בין היתר בנימוק של יחס מזלזל כלפי הקבוצה.
תחילתה של ידידות מופלאה
זה לא היה סוף הקריירה של קמינסקי, אלא רק תחילתה של תקופת ההישגים. את עונת ההשעיה הוא העביר כמאמן מכבי ירושלים (בלי הרבה הצלחה), ולקראת עונת 1964/5 הצטרף להפועל ת"א. בעונה הראשונה הוא הוביל את האדומים ביחד עם עמי שלף ז"ל ורמי גוט יבדל"א לאליפות שלישית בתולדותיהם וראשונה ללא הפסד. הפועל ת"א זכתה באליפות גם בעונה לאחר מכן, כשקמינסקי מסיים שלישי בטבלת הקלעים של הקבוצה אחרי גוט וצבי לובצקי. בעונת 1968/9, כאשר הפועל ת"א קלטה חמישיית אמריקאים - בארי לייבוביץ', מארק טורנשיין, לארי זולוט, איבן לישינסקי ואלן צוקרמן – קמינסקי נדחק לספסל, אבל בסיום העונה הקבוצה זכתה בדאבל היחיד בתולדותיה. בגמר הגביע הביסה הפועל את מכבי ת"א 70:88, כולל 10 נקודות של קמינסקי, שהיה מהבולטים במשחק.
בעונת 1970/1, בגיל 33, החליט קמינסקי לחזור לירושלים, אבל הפעם לבית"ר בתפקיד מאמן/שחקן, אותו מילא לסירוגין גם בהפועל ירושלים. הישג השיא שלו באותה תקופה היה העפלה בעונת 1972/3 עם בית"ר לגמר הגביע, שם הפסיד למכבי ת"א 118:79. תוך כדי עבודתו כמאמן/שחקן בבית"ר, הוא אימן גם את הפועל רחובות מהליגה השנייה ועל כך נענש. כמו שאמרנו, לא ילד טוב ירושלים.
