היה נחמד, הבלוף החזיק מעמד למשך מספר שבועות, אבל נדמה שאפשר כבר להשמיע צפירת הרגעה: ליגת העל לא באמת "שוויונית ומרתקת", היא לא "תחרותית ומותחת כמו שכבר שנים לא נראה במחוזותינו" ותשכחו ממאבק אליפות עם שמות מפתיעים.
זו בסך הכל עונת קורונה מעט מוזרה, רמת הכדורגל די ירודה והיא זו שמאפשרת ניצחונות כאילו-מפתיעים. היעדר הקהל ויתרון הביתיות מוסיפים גם הם להגברת הבלבול והתחושה שהכל יכול לקרות. די עם הבלוף הזה. לא הכל יכול לקרות. כשמסתכלים על הכדורגל נטו רואים שמעט מאוד קורה על הדשא. כדורגל של הבלחות, מומנטום-בזק, שסביבן אוקיינוס של בינונית.
קבוצות מצליחות לייצר רבע שעה של כדורגל סביר, כובשות גול או שניים, ומפה משתלטת מפלצת הטקטיקה. איזה שעמום. אם במקרה נפלת על הגנה מגוחכת או קבוצה לחוצה שמנסה להשוות בחוסר אחריות, יש סיכוי שתקבל משחק רב שערים. ואז הבלוף מפמפם את עצמו. יצרני בקבוקי "המרענן הרשמי" כבר נכנסים לפעולה ועובדים שעות נוספות במפעל השקרים שכולנו אוהבים לספר לעצמנו.
די, תנפצו את הבקבוקים. יהיה בזה הרבה יותר ריגוש מלראות עוד 90 דקות של כדורגל בינוני.
יותר מעייף ממרענן
משחק שכזה זכיתי לראות אתמול מקרוב, בין מכבי נתניה לעירוני קריית-שמונה. אני באמת מודע ומכבד את הצורך לייצר רומנטיקה ודרמה סביב משחק שכזה (זה אולי הרגע לספק את הגילוי הנאות שאני אוהד מכבי נתניה מילדות), ועדיין כששמעתי מי שהגדירו אותו בלהט נרגש "מפגש בין שתי המרעננות הרשמיות של הליגה" לא יכולתי שלא לשחרר חיוך עייף.
מעבר למספר הבלחות ואירועים מעוררי מחלוקת ועצבים על הקווים, במגרש עצמו קיבלנו כדורגל שברוב דקות המשחק נראה מכאיב בעיניים. כדורגל תקוע, שמקרטע בחוסן חן במרכז המגרש ומתקשה להגיע לאזור רחבת ה-16. לזה מצטרפים שחקנים, שאמורים להיות מקצוענים ונכשלים בפעולות בסיסיות, אינספור פאולים, ניסיונות נכלוליים לסחוט כרטיסים צהובים, והכי נורא: כל כך הרבה עצירות. אם מישהו היה מודד זמן של משחק נטו, הוא בוודאי היה מקבל נתון מדכדך במיוחד.
מכירים את המועקה שמשתלטת עליכם כשאתם מוצאים את עצמכם מייחלים לכך ששחקני קבוצתך יצליחו סוף סוף להשלים שתי מסירות ברציפות? ככה אני ביליתי את המחצית השנייה. הכי פחות מרענן שיש.
עוד אחד מנזקי הקורונה
חייבים להודות: המשחק בין מכבי נתניה לקריית-שמונה לא היה מהמוצלחים בקריירה של השופט שלומי בן אברהם. הוא איבד את השליטה על המשחק בשלב די מוקדם ומפה קיבלנו מפגן שכונתיות לתפארת. מהירידה של איזי שרצקי לשיחה צפופה עם השופט, דרך הצעקות של המאמנים רפואה ואטוולד כשהוא ניגש לעמדת ה-VAR ועד הצרחות ההיסטריות מהספסלים על כל שריקה.
כשהיציעים ריקים ושומעים כל פיפס, הסיפור הזה מקבל ווליום ובולטות הרבה יותר גבוהים וזה נראה ונשמע נורא. הנה לכם עוד אחד מנזקי הקורונה.
עוד שלוש קטנות
1. בדיוק כמו עם "המרעננות הרשמיות" בואו ניתן לאלכסנדר פשיץ' עוד כמה גולים ומשחקים לפני שנניח על ראשו כתרים מוגזמים.
2. האם בקרוב נגלה שבארגון "לה פמיליה" לא מוכנים לקבל בבית"ר ערבי שישים גולים, אבל ערבי שישים כסף דווקא כן?
3. מישהו יכול לעדכן מה קרה עם תינוקות קלינגר?
