אנחנו רוצים לחזור למגרשים, זה לא סוד. מזה שלושה חודשים שהשבוע שלנו לא מרגיש אותו דבר. הציפייה לקראת המשחק בסוף השבוע, הפרפרים בבטן בבוקר המשחק והרטט הקטן בלב כשעולים ליציע כמו בפעם הראשונה, אינם.
כמו שחקן תיאטרון בבוקר של הצגה, המכין את עצמו בצורה הטובה ביותר להופעה שלו בערב, כך גם אנחנו. חוזרים על אותם צעדים ואמונות תפלות שהונחלו לנו מגיל ינקות. כשאחיך הגדול לקח אותך לדרבי בפעם הראשונה וניצחת, אתה יודע שסדר היום הזה יתבצע באותו אופן מדי משחק. כמו שלעבור מאותו צד של העץ בבלומפילד זה הרגל שלא ישתנה.
אז נכון שהכדורגל חזר, אבל בשבילנו, האנשים שחיים יום-יום את הקבוצה, הוא לא חזר עדיין. כשחופי הים מלאים באלפי אנשים שמצטופפים ללא שום אכיפה, אירועי השקה ומסיבות ביתיות מתקיימות בלי שמירה על הנחיות משרד הבריאות, חצי מהאנשים ברחוב מסתובבים ללא מסכה ו"הריחוק החברתי" כבר לא מרוחק, אפשר לחשוב גם עלינו.
קחו לדוגמה את פולין. כמעט 25,000 נדבקים ומעל ל-1,100 נפטרים (נכון לחמישיה בערב), אבל שם כבר פורסם התאריך בו חלק מהקהל יוכל לחזור למגרשים. הונגריה, מדינה בה יותר מעשירית מהנדבקים נפטרו, מראה רצון ומבינה את החשיבות בכך, והקהל מטפטף אט-אט אל המגרשים. אם ככה, גם במדינתנו הקטנה ניתן.
זר לא יבין את הגעגוע שגדל מיום ליום, ואת הכמיהה לחזור ליציעים. לקרוא לאוהדי הכדורגל "טרוריסטים" זה הכי קל. הרי אנחנו האוהדים, אלה שתמיד עושים צרות, נוח להפיל עלינו את הבעיה בחזרה לשגרה. כי אנחנו, לטענתם, הגורם המעכב של חזרת הקהל למגרשי הכדורגל. תאמינו לנו שברגע שתתנו לנו את האפשרות לחזור למגרשים בתנאים מגבילים, אנחנו נסכים לכל תנאי. זה לא משנה מה מצב הקבוצה שלך, זה לא משנה אם הקבוצה בתקופה טובה או רעה, גם לא משנה באיזה אצטדיון וכמות הקהל של אותה קבוצה. כי כשלוקחים לך את האהבה הכי גדולה שלך, אתה מוכן לעשות הכול בשביל להחזיר אותה אליך.
