חובבי הכדורגל הוותיקים שבינינו, שזוכרים את התוכנית המיתולוגית "משחק השבוע" ששודרה בשנות ה-70 בכל יום חמישי בערוץ הראשון, בוודאי זוכרים את קלייד בסט, הקשר האגדי של ווסטהאם.
עוד כתבות בסדרה:
בסט היה אחד השחקנים הבולטים בקבוצה הגדולה ההיא, בה שיחקו קפטן נבחרת אנגליה ואלוף העולם מ-1966 בובי מור, הקשר המבטיח טרבור ברוקינג וגם פרנק למפארד סניור. אבל מעבר להיותו שחקן מחונן, בסט בלט לא פחות בשל פרט אחר: צבע עורו.
די מדהים, אבל שחקן שחור בליגה האנגלית בתחילת שנות ה-70 היה נדיר כמו שלג בבאר שבע. זרים לא היו אז בכדורגל האנגלי ומרבית כהי העור אז בבריטניה, שהגיעו בעיקר מהקאריבים, העדיפו לשחק קריקט, ענף הספורט הפופולרי יותר בארצות מוצאם. קלייד בסט הגיע מברמודה ושיחק בווסטהאם בין 1968 ל-1976, במדיה הבקיע 47 שערים. עבור מרבית אוהדי ה"פטישים" הוא היה אליל. אבל לא זה היה המצב במקומות אחרים.
לימים ואחרי שפרש, בסט חשף את הגזענות הקשה אותה חווה אז: "יום אחד קיבלתי מכתב שגרם לדם בעורקיי לקפוא", הוא סיפר. "הזהירו אותי שכאשר אצא ממנהרת השחקנים הם ישפכו חומצה לתוך עיניי. לעולם לא אשכח את אותו משחק בגודיסון פארק. בגלל נוכחותי הציבו שוטרים משני צדי המנהרה כשבובי מור הוליך אותנו לתוך המגרש. מעולם לא רצתי כל כך מהר בחיי. כשאוהדי אברטון לא הפסיקו לנהום כלפי, ידעתי שהדרך הטובה ביותר להשתיק אותם תהיה להבקיע שער. וזה בדיוק מה שעשיתי. כן, בימים ההם זה לא היה פשוט להיות שחקן שחור באנגליה".
היום אנחנו בעידן שונה לחלוטין. זה לא שביציעים באנגליה אין גזענות, אולם התמונה השתנתה לחלוטין. גם אם תחפשו עם זכוכית מגדלת, לא תמצאו קבוצה בלי שחקנים שחורים, מקומיים או זרים. רבים מהם כוכבי על. אבל לא תמיד זה היה ככה. רק ב-1978 הופיע בפעם הראשונה שחקן שחור במדי נבחרת אנגליה – המגן ויו אנדרסון. ורק ב-1993 פול אינס הפך לקפטן השחור הראשון של הנבחרת.
ויתר על הדת עבור הספורט
אבל עם כל הכבוד לקלייד בסט, ויו אנדרסון ופול אינס, שכבודם במקומו מונח, החלוץ שלפני המחנה היה ארתור ווארטון, הכדורגלן המקצוען השחור הראשון בהיסטוריה. הסיפור של ווארטון מתחיל ב-28 באוקטובר 1865 בעיר ג'יימסטאון שבחוף הזהב – המושבה האנגלית במערב אפריקה, שקיבלה את השם גאנה כאשר קיבלה את עצמאותה.
ארתור היה אמור ללכת בעקבות אביו הנרי, שהיה כומר. בגיל 19 הגיע ארתור לאנגליה במטרה להפוך לכומר בעצמו. הוא נסע לעיר דרלינגטון שבצפון מזרח אנגליה, לא רחוק מניוקאסל והחל את לימודי הדת שלו בקליבלנד קולג'. אלא שחוץ מלימודים ארתור התוודע גם לענפי הספורט השונים. ומאחר והיה אתלט מוכשר, ניסה את כוחו כמעט בכל ספורט שהכירו לו חבריו. מהר מאוד התברר שהוא היה טוב מכולם.
כשהיה בן 21 השווה את שיא העולם בריצת 100 יארד. זה היה כשניצח באליפות אנגליה שנערכה באצטדיון סטמפורד ברידג' בלונדון. וזו הייתה הפעם הראשונה ש"צפוני" זכה בתואר. שנה לאחר מכן קבע שיא חדש ברכיבת אופניים, במסלול שבין הערים פרסטון ובלקבורן. והוא גם היה שחקן קריקט מצטיין בכמה קבוצות.
את קריירת הכדורגל שלו החל ווארטון כשוער בקבוצה המקומית, דרלינגטון. באותם ימים עדיין לא הוקמה הליגה האנגלית ולכן כל המשחקים הרשמיים היו במסגרת הגביע האנגלי. ווארטון הצטיין אבל דרלינגטון הייתה אז קבוצה חובבנית. ב-1886 השוער השחור של דרלינגטון קיבל הצעה להצטרף לפרסטון, אחת הקבוצות הטובות באנגליה. פרסטון קיבלה אז את הכינוי "הבלתי מנוצחים", אחרי שבעונת 1888/89 זכתה בדאבל מבלי להפסיד ולו משחק אחד לאורך כל העונה.
במהלך שתי העונות שלו בפרסטון, ווארטון סירב לקבל חוזה מקצועני, מאחר ורצה לשמור על מעמדו כספורטאי חובב, מה שאיפשר לו להמשיך בקריירת האתלטיקה שלו. אבל בגיל 24 הבין שהעתיד הוא בכדורגל. הוא עבר לקבוצה שלישית, רות'רהאם, ובה כבר החל להרוויח שכר. הקריירה שלו לא ממש התרוממה בחמש השנים שלו ברות'רהאם, אבל לכל משחק שאליו הגיע הוא הפך מיד לאטרקציה עבור הקהל – בשל צבע עורו.
ווארטון המשיך לשחק כדורגל עד גיל 37. רוב הזמן היה היה שוער, אבל לעיתים המאמנים היו מציבים אותו כקיצוני בשל המהירות האדירה שלו. כשעדיין שיחק בדרלינגטון, ונחשב לאחד השוערים הטובים בצפון אנגליה, ווארטון זומן להופיע במדי נבחרת מחוז ניוקאסל. היו אז שמועות על זימון אפשרי לנבחרת אנגליה, אבל זה לא קרה. רק 92 שנים לאחר מכן סוף סוף שחקן שחור לבש את מדי נבחרת שלושת האריות.
באותם ימים הכדורגלנים המקצוענים באנגליה הרוויחו סכומים זעומים. אף אחד מהם, גם לא הכוכבים הגדולים ביותר, לא יכול היה להתעשר מהעיסוק הספורטיבי שלו. האמת היא שרובם חיו חיי עוני. ארתור ווארטון לא היה שונה מהם. הוא מת ב-1930 בגיל 65 כשהוא חסר כל ונקבר ללא מצבה בבית הקברות באדלינגטון. במשך עשרות שנים ווארטון פשוט נשכח.
אבל אז קרה משהו. ב-1995 החלו כמה צעירים, אוהדי שפילד יונייטד, פרויקט צנוע בשם "הכדורגל מאחד, הגזענות מפרידה". הם התעוררו בשל כמה אירועי אלימות וגזענות שהיו באותה תקופה סביב האצטדיון של הקבוצה. הרעיון היה לנצל את הפופולריות של הכדורגל כדי להפיל מחיצות בין הקהילות באנגליה, שנוצרו בשל בורות או דעות קדומות. לצד הפעילות הקהילתית החלו מנהלי הפרויקט לברר מי היו הכדורגלנים השחורים הראשונים ששיחקו באנגליה – ואז הגיעו אל סיפורו הנשכח של ארתור ווארטון.
הפרסום תפס תאוצה וארתור ווארטון קיבל סוף סוף את ההכרה לה לא זכה בימי חייו. ב-2003 הוא נכנס ל"היכל התהילה" של הכדורגל האנגלי, וב-2014 ההתאחדות האנגלית יזמה הצבת פסל בדמותו במטה המרכזי שלה, סיינט ג'ורג' פארק. ביום בו נחשף הפסל אמר דייויד שיפשנקס, היו"ר של סיינט ג'ורג' פארק: "אנחנו מדברים הרבה על כמה קשה כיום לצעירים שבאים מהקהילה השחורה או האסיאתית למצוא עבודה, אז תארו לעצמכם כמה זה היה קשה בסוף המאה ה-19. לא מספיק אנשים מכירים את סיפורו של ארתור ווארטון ואנחנו מתכוונים להכניס אותו לתכניות שמיועדות לצעירים ולבתי הספר שמגיעים אלינו".
שון קמפבל, אשר יסד את "קרן ארתור ווארטון", אמר במהלך האירוע: "כדורגל הוא חלק מהבעיה הגדולה, אבל כדורגל הוא גם הצבא הגדול ביותר בעולם. אם נצליח לאחד את האוהדים, את בסיס האהדה, יש סיכוי לעשות שינוי. וזה מאוד מרגש".
אגב, מי שיגיע במקרה לעיר דרלינגטון, יוכל לבקר בבניין שעל הקיר החיצוני שלו מופיעה דמותו של ארתור ווארטון. ציור הקיר המרשים נחשף ב-28 באוקטובר, יום הולדתו ה-155 של ווארטון. שון קמפבל הסביר: "כל הרעיון הוא לחבר את ההווה לעבר – ואז לעתיד. אנחנו גאים שארתור היה מדרלינגטון וההבטחה שלנו היא שכל אדם בעיר ידע עליו". לפני כמה שנים שון קמפבל נסע לגאנה יחד עם שילה ליסון בת ה-81, נכדתו של ארתור ווארטון, כדי לפגוש בני משפחה רחוקים. הקשישה הנרגשת אמרה אחרי המפגש: "זה היה הרגע המדהים ביותר בחיי. לפגוש את בני משפחתו של הסבא שלי, זה היה כאילו שהוא קם לתחייה".
המקצוען הראשון, אך לא פורץ הדרך
ההיסטוריונים של הכדורגל האנגלי מסכימים שארתור ווארטון היה המקצוען השחור הראשון, אבל מסתבר שהיו כמה שהקדימו אותו, אם כי לא עסקו בספורט למחייתם. אנדרו ווטסון היה כנראה הכדורגלן השחור הראשון בעולם ששיחק ברמה בינלאומית. הוא נולד ב-1856 ובשנים 1881 ו-1882 שיחק שלוש פעמים במדי נבחרת סקוטלנד.
ווטסון נולד בגיאנה הבריטית שבקאריבים והיה בנו של סוחר סוכר עשיר, שחזר ללונדון עם אשתו השחורה. ווטסון למד באוניברסיטת גלאזגו, שם החל לשחק כדורגלן, כמגן. ב-12 במארס 1881 הוא עלה כקפטן נבחרת סקוטלנד למשחק בלונדון מול אנגליה. הנבחרת הסקוטית הביסה את האנגלים 1:6 – הניצחון הגבוה ביותר אי פעם של סקוטלנד על יריבתה המושבעת, וההפסד הביתי הכבד ביותר של אנגליה בהיסטוריה. במשחקו השני של ווטסון כקפטן, סקוטלנד הביסה את וויילס 1:5.
גם במשחקו השלישי והאחרון של ווטסון הוא היה שותף לניצחון מוחץ, הפעם 1:5 על אנגליה בגלאזגו. ווטסון היה אז בן 26 והחליט לעבור ללונדון ובכך הסתיימה הקריירה הבינלאומית שלו, שכן באותם ימים בנבחרת הסקוטית שיחקו רק שחקנים שחיו בסקוטלנד. הפעם הבאה ששחקן שחור הופיע במדי נבחרת סקוטלנד הייתה 120 שנה לאחר מכן.
