הקבוצה האחרונה שזכתה באליפות מבין השמונה שנשארו במרוץ היא פילדלפיה, וזה קרה לפני 38 שנים ב-1983. שתי הפיינליסטיות מהשנה שעברה, לוס אנג'לס לייקרס ומיאמי, כבר עפו. גם בוסטון ודאלאס בחוץ, גולדן סטייט הפסידה בפליי-אין, יוסטון ודטרויט בכלל לא בפלייאוף, קליבלנד, שיקגו וסן אנטוניו עוד לא התאוששו מעזיבת כוכב-העל שלהן. לברון ג'יימס, השריד האחרון של תחילת האליפויות מהעשור האחרון, הודח ונראה בפעם הראשונה בקריירה כמו אחד שמאוד רוצה אבל כבר לא יכול. שעון החול התהפך עליו בפעם האחרונה.
פלייאוף 2021 מסמן את בואו של עידן חדש, ועידן חדש מביא קבוצות חדשות, כוכבים חדשים. הפלייאוף של 2021 נראה כרגע כמו עמוד אינטרנט שזנחתם ולא ריעננתם תקופה ארוכה, ופתאום: טריי יאנג ואטלנטה, ג'ואל אמביד והסיקסרס, ברוקלין, הקליפרס, דנבר ומילווקי, פיניקס ויוטה.
המיליארדרים הפכו לקארל מרקס
כדי להבין איך זה קרה צריך לחזור למבנה של הספורט האמריקני, ולראות עד כמה ה-DNA שלו שונה לחלוטין מהשוק הכלכלי האמריקני, וגם מאידיאת החיים של האומה האמריקאית. בעלי קבוצות הספורט המקצועניות בארה"ב הם מיליארדרים שעשו את כספם (אלו מהם שלא ירשו אותו) בשוק החופשי. בעולם העסקי הם חסרי רחמים, מתעבי הגבלות, שברגע שיוכלו יאכלו לארוחת בוקר את המתחרה הקטן והחצוף שלהם.
רק שבעולם הספורטיבי כל אלה הופכים לתואמי קארל מרקס: הקבוצה החלשה ביותר מקבלת את הסיכויים הטובים ביותר לבחור את השחקן הכי טוב בדראפט, קיימות תקרות שכר וקבוצות שעוברות אותן נענשות במס. כל הליגה עובדת על צמצום פערים. הספורט האמריקאי במהותו הוא כלי בידורי. בעלי הקבוצות אוהבים את המועדונים שלהם, אבל המועדונים הם רק כלי ליוקרה מעמדית, חברתית, כלכלית. כדי שהמועדונים הללו יהיו שווים את המחיר ששולם עבורם הם חייבים להיות בתוך מסגרת תחרותית. בעלי הקבוצות, אם כן, היו חייבים לוותר על עקרונות העולם התאגידי שבו עשו את הונם כדי לתת חיים לחלומות ה-DNA האמריקאי: כל אחד יכול, לכולם, גדולים או קטנים, יש יותר סיכוי, שום דבר אינו ידוע מראש.
כמובן שה-NBA וליגות ספורט אחרות בארה"ב אינן ולא יכולות לחיות מתוך השוק והחברה שבהן הן מקננות, ולכן תמיד לשווקים גדולים יותר יהיה סיכוי גדול יותר. בעלי ההון שקונים מועדונים בלוס אנג'לס ובברוקלין יודעים שהם יכולים להפיק מהשווקים הללו רווחים גדולים יותר מהמותג שאותו קנו, ולכן הם יכולים להשקיע כסף גדול יותר בשחקנים ומאמנים ולשלם את מס המותרות.
שתי הקבוצות שנשארו בפלייאוף מהשווקים הללו, ברוקלין נטס ולוס אנג'לס קליפרס, עשו את דרכן לפלייאוף בקיצורי דרך. הן לא בנו קבוצה במשך שנים ולא השקיעו במערך סקאוטינג כדי למצוא מציאות בתחתית הסיבוב השני של הדראפט או בליגות זניחות באירופה. הן הביאו את קוואי לאונרד ופול ג'ורג', את קווין דוראנט, ג'יימס הארדן וקיירי ארווינג, ורוצות אליפות מיידית. שתי הקבוצות הללו עומדות בסתירה לשאר הקבוצות שעוד נותרו בפלייאוף.
הרבה זמן על האש
מילווקי לעומת זאת היא דוגמה מצוינת לסוג השני של הקבוצות. היא זכתה בלוטו בדראפט 2013 כשבחרה את יאניס אנדטוקומבו במקום ה-15. בשנה הראשונה שלו בקבוצה היא סיימה עם המאזן הגרוע בליגה (15 ניצחונות לעומת 67 הפסדים) וקיבלה את הבחירה השנייה בדראפט 2014, ג'בארי פארקר, שהתגלה כפלופ. מהרגע שמילווקי הבינה שיאניס הוא העוגן שלה היא התחילה לבנות סביבו, נתנה לו חוזה, החתימה לו מאמן חדש (מייק בודנהולצר), הביאה כוכב משנה (קריס מידלטון) ובנתה עוד חלק ועוד חלק במשך שנים.
מילווקי נבנתה כקבוצת הגנה. בשנתיים האחרונות היא התפרקה בפלייאוף. מאמנים גמישים יותר בתוכנית המשחק שלהם ניצחו בקרב המוחות את בודנהולצר. יאניס התחייב למועדון שוב, ההנהלה הביאה את ג'רו הולידיי והבאקס הפכו לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה (תוך שהיא מדגישה את האלסטיות של יאניס לכאן או לכאן).
בינתיים היא פירקה על האפס את מיאמי שהשפילה אותה אשתקד. עכשיו היא נתקלת בקבוצת המודל השני. המועדון שקונה אליפות עם שכירי חרב הכי יקרים בפלנטת הכדורסל. הקרב ביניהן הוא לא רק קרב בין שתי קבוצות ההתקפה הכי טובות בליגה, וקרב ראש בראש בין דוראנט ויאניס, שניים מהטופ 5 בליגה, אלא קרב בין שתי אסכולות שונות של חשיבה ודרך לבניית קבוצה לאליפות.
אטלנטה ופילדלפיה, שתי הקבוצות האחרות בחוף המזרחי, שתי קבוצות משווקים קצת יותר גדולים, נמצאות בדרך למילווקי, אבל שם הכל יקרה יותר מהר. מדובר בשווקים גדולים יותר שמסוגלים לבזבז יותר על כישרון, ובניגוד למילווקי, מדובר בשווקים שקורצים מאוד לשחקנים אפרו-אמריקנים.
ומה עם יוטה?
יוטה היא אולי המודל הוותיק ביותר לבנייה מסורתית יותר של קבוצה. זו מסורת שנמשכת מימי קארל מאלון וג'ון סטוקטון, שנשארו בקבוצה כמעט כל הקריירה וסביבם נבנתה עוד קבוצה ועוד קבוצה שניסתה להשיג אליפות. השילוב של דונובן מיצ'ל, ולפניו גורדון הייוורד, יחד עם רודי גובר הוא שילוב דומה. שתי בחירות דראפט לא גבוהות שאיפשרו ליוטה להמשיך להתחזק ועדיין לצבור ניסיון בפלייאוף.
הג'אז עפו כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף בשנה שעברה במשחק השביעי נגד דנבר. אבל הם בטוחים בצדקת הדרך שלהם: כמה שעות אחרי ההפסד החתימו את מיצ'ל לחמש שנים (195 מיליון דולר) ובדצמבר את גובר לאותה תקופה (205 מיליון דולר).
יוטה הייתה הקבוצה הטובה בליגה במשך העונה הרגילה, רק שאף אחד לא סופר אותם באמת כמועמדים לאליפות. הדו-קרב נגד הקליפרס הוא לא רק על הזכות לעלות לגמר המערב, אלא הזדמנות ליוטה לתת הצהרה שהיא מועמדת אמיתית, ובעיקר להגן על הדרך שהיא בוחרת לבנות קבוצה מול המיליונרית מלוס אנג'לס ששכרה את שירותיהם הנוצצים של קוואי וג'ורג'.
המנצחת בסדרה הזו תיפגש עם המנצחת בין דנבר לפיניקס, שתי קבוצות משוק בינוני, שגם הן נבנו דרך מזל בדראפט. דנבר בחרה את ניקולה יוקיץ' בסיבוב השני (לזכות בלוטו בלי לקנות כרטיס), פיניקס גנבה את דווין בוקר בדראפט. ההבדל ביניהן הוא יותר נישתי. יוקיץ' הוא הדבק של דנבר, פיניקס הביאה את כריס פול כדי שיחבר את כל החלקים של הקבוצה לשלם אחד גדול יותר. קרב מוחות מטורף, הקצפת של הכדורסל.
