ואם נניח הייתה לנו הגדה של פסח, אבל ספורטיבית, כדורגלנית. כזו שקוראים אותה בחדר הלבשה, בלי חולצה, עם סטופקס, פלוס ריח חזק של וולטרן באוויר?! או אולי ביציע עם אותם פרצופים חצי זרים, חצי מוכרים, שאתה מחבק בגול מבלי לזכור את שמם. הגדה שאוהדים מעבירים מדור לדור, שרים בקול את אותם שירים, מספרים את אותן בדיחות מטרחנות, בדיוק באותם מקומות ותמיד יופיע ילד קטן שיעמוד על הכסא כי הגבוהים מסתירים וישאל "מה נשתנה, איך תמיד הכדור עף לחלוץ שלנו מעל השער?"
כן, ברור שבהגדה החדשה יהיה את זה שאינו יודע לשאול אבל גם את זה שאינו יודע לבעוט. והשני לעד ישחק בקבוצה שלנו. הראשון יעמוד על הקווים עם מיקרופון ויפליא בנאום מליצי דביק ממחמאות שכולו הקדמה לשאלה הקשה שהפנה למאמן עם הפרצוף הכועס: "אז אפשר להגיד שזה היה חילוף מנצח שלך?!"
מאמנים היינו, היינו
גם בהגדה הזו יהיה קטע של עבדים. זה תמיד תופס, בעיקר עם כל הקונספט שבסוף הם יוצאים לחירות. נותן אופטימיות. בטח למאמנים-עבדים שרועדים מפחד מהבוסים הקפריזים שמא אלה יגיעו לאסיפה עם השוט ויתנו להם חתיכת גיבוי. בינתיים הם מדלגים מפירמידה לפירמידה, ומדליפים להוא שאינו יודע לשאול לכלוכים על ההוא שאינו יודע לבעוט בתקווה שהחרטומים באולפנים יעשו להם קצת הנחות ואולי יגידו מילה טובה בטלוויזיה.
ויש את העבדים למבחן התוצאה, עבדים לכוכבים עם הפוזה, עבדים לאינסטגרם ועבדים שמקבלים מיליונים, אבל הדביקו להם את הטייטל "מנודים" כי שלחו אותם להתאמן בצד או חלילה עם הנוער. אבל הכי מצחיקים הם העבדים לאמונות הטפלות. שיירות של אוהדים שמסתובבים עם אותם תחתוני-אליפות כבר עשור, עולים במדרגה הראשונה לטריבונה תמיד עם אותה רגל וגם יתווכחו עם משה רבנו איך שהוא חוצה את ים סוף ש"אין מצב! בגביע הטוטו באנו למגרש מדרך אחרת וניצחנו. לא עובר פה!"
מתפלפלים כל הלילה
ואיך אפשר לשכוח את כל הרבנים החכמים שמסבים לשולחן עם שלוש מצלמות, מתפלפלים כל הלילה עד שלא הבחינו שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. זה אומר מערך 3:3:4, ההוא צועק 2:4:4 והשלישי מכריז שאין להם מושג ועדיף 1:4:5 עם חלוץ מזויף. ותמיד זה יישמע כמו הקטע בהגדה המקורית שבו "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב". ג'יבריש של מומחים מטעם עצמם.
אפיקומן בניידת ה-VAR
ואל תשכחו להחביא אפיקומן. זה יכול להיות גול אליפות עם היד, פנדל מפוקפק של מתחזה מקצועי או נבדל שכל האצטדיון ראה ורק הקוון פיספס. אבל בדיוק כמו שאתם חסים על הילדים הקטנים במשפחה, אל תחביאו את האפיקומן במקום קשה מדי. תנו לחבר'ה בניידת ה-VAR סיכוי לקלוט אותו בהילוך החוזר מספר 74. בכל מקרה ייקח להם קצת זמן, השופט הראשי יסמן מלבן דמיוני בצורת מצה עם שוקולד וייגש למסך, בינתיים סבא יירדם על הכורסא וכולם ישאלו במידה מתגברת של עצבים מתי אוכלים?
וכשיש עצבים ויש נבדל שהקוון פיספס, אז ברור שהגענו לקטע בהגדה שאבא קורא "השופט בן זומא", הקטנים קצת נבוכים, אבל בסוף כולם מצטרפים בשאגות נלהבות. מסורת.
כשחושבים על זה, מדורי ספורט בעיתונים הם קצת הגדה שכזו. סיפורים הירואים שעוברים מדור לדור, כותרות גדולות (שמתם לב איך תמיד מכות מצרים מקבלות את הפונט הכי גדול?), סטטיסטיקות שאף אחד לא מבין (מי שמצליח להסביר לי את הקטע של "במצרים לקו חמישים מכות ועל הים לקו מאתיים וחמישים מכות" יזכה בפרס מ-ת-נ-ת...) וכמובן אינספור טבלאות שכל משמעותן מתנקזת לשאלה הגדולה: אחד מי יודע?
אז אחי, תעביר רגע ת'ספורט
