ארה"ב השתנתה מאוד בעשור האחרון בכל הנוגע לשימוש בקנביס. ב־2012 קולורדו אישרה שימוש ומכירת מריחואנה לצורכי פנאי – כך שהפכה את הצריכה האישית ללגיטימית בצפון אמריקה – וכיום האישור קיים ב־19 מדינות וגם בבירה וושינגטון (האישור לשימוש לצרכים רפואיים קיים בחלק גדול יותר מהמדינות). אירוני, לאור העובדה שבשיטת הממשל האמריקנית השימוש במריחואנה אסור ברמה הפדרלית.
זו לא האירוניה היחידה. האצנית האמריקאית שקארי ריצ'רדסון, שהושעתה לפני מספר ימים מהשתתפות באולימפיאדת טוקיו בגלל שמריחואנה נמצאה בגופה בבדיקת דם, עישנה את הסם באופן חוקי באורגון – אחת מ־19 המדינות שמתירות זאת – אבל בתקנון האולימפי מדובר באיסור חמור. שתי הדוגמאות הללו הן חלק מהסיבה ששימוש במריחואנה על ידי ספורטאים, שהיה תחום אפור מאוד, נצבע בגוונים בולטים וצועקים בשנים האחרונות. ארה"ב מובילה את השיח בנושא, אבל הוא לא מוגבל לגבולותיה – ספורטאים, כמו שאר האזרחים, תוהים איפה בדיוק עובר הקו האדום מבחינתם ורוצים לשנות את השיח והחוקים.
חשוב לציין כי צריכת מריחואנה אינה פסולה באופן גורף בכל הנוגע לספורטאים אולימפיים. בגלל השינוי שעובר הנושא בעולם, אחרי אולימפיאדת לונדון הוועד האולימפי הבינלאומי החליט להקל על הספורטאים מתוך ידיעה שחלקם נוהגים לעשן קנביס בזמנם הפנוי או להשתמש במוצרים המכילים את החומר, והעלה את הכמות המותרת לאיתור בבדיקות דם. המטרה הייתה לאפשר זאת במהלך חופשות והפסקות מתחרויות, ולוודא שפסילות יתקיימו במקרה של עישון במהלך תחרויות.
גם בארבע הליגות המקצועניות הבכירות בארה"ב נאלצו להתייחס לנושא בעשור החולף בגלל המהפכה בתחום והפניות מצד שחקנים. 101 מתוך 123 הקבוצות המשחקות בהן נכללות במדינות (כולל הקבוצות מקנדה) בהן השימוש במריחואנה חוקי, וההתאמות היו הכרחיות. דוגמה בולטת מגיעה מליגת הפוטבול: בהסכם הקיבוצי האחרון שחתמו השחקנים עם ה־NFL בשנה שעברה נקבע כי שחקן ששרידי קנביס יימצאו בדמו לא יושעה באופן אוטומטי, וכמו במקרה האולימפי הכמות המותרת בדם הפכה גבוהה יותר באופן ניכר.
תרבות המריחואנה
בליגת ההוקי לא מוטלים עונשים כלל על בדיקה חיובית, ורק אם הכמויות חריגות השחקן מופנה לטיפול, כמו במקרה של שימוש יתר באלכוהול; בליגת הבייסבול הלכו באותו המסלול, ולפני כשנה וחצי הסירו את המריחואנה מרשימת החומרים האסורים.
אבל הסיפור הסבוך ביותר הוא ב־NBA. בארה"ב מדברים בגלוי על "תרבות מריחואנה" בקרב השחקנים, שמנסים להילחם בעובדה שהליגה עדיין מקיימת בדיקות אקראיות ומטילה עליהם השעיות וקנסות. שחקן העבר קניון מרטין העריך כי 85 אחוז משחקני הליגה משתמשים בקביעות במוצרי קנביס או מעשנים אותם (מספר דומה הוזכר על ידי שחקני עבר ב־NFL בנוגע לעולם הפוטבול). הקומישנר אדם סילבר הקשיב, הפנים והגיב.
ב־2019 סילבר אמר: "אנחנו מדברים הרבה בזמן האחרון על הבריאות הנפשית של השחקנים. חלקם מעשנים מריחואנה כמו שמישהו אחר נרגע עם דרינק. הם אמרו שהם עושים זאת כי הם מתמודדים עם חרדות ומתקשים לעמוד בלחץ". הוא נשמע פתוח לרעיון, אבל העניין הוא שלליגה יש עדיין בעיה עם זה מבחינה חוקית – וכאן נכנסת הפרצה בחוק: הרי אי אפשר לתפוס שחקן על שימוש במריחואנה אם לא בודקים אותו, נכון? וכך, מאז התפרצות מגפת הקורונה הליגה הודיעה כי היא משעה את קיום הבדיקות (אחרי הכל, היו לה הרבה בדיקות אחרות לקיים...), וההחלטה בתוקף לכל אורך העונה הנוכחית. ההערכה של הפרשנים בארה"ב היא כי הזמני יהפוך לקבוע.
גם מחוץ לענפי הכדור התחיל גל מחאה. האחים הלוחמים ניק ונייט דיאז, שמככבים ב־UFC, דיברו בפתיחות על החיבה שלהם למריחואנה. בעוד נייט כינה את עצמו "הספורטאי הסטלן מספר 1", ניק אמר שהוא יכול לעבור בדיקה בהתרעה של שמונה ימים, על ידי שימוש במנקי רעלים טבעיים, הזעה ושתיית מים מרובה. ב־2015 הוא ספג בכל זאת השעיה ממושכת אחרי שנכשל בבדיקה. מי שיצאה להגנתם הייתה הלוחמת האגדית רונדה ראוזי, שתקפה: "אני נגד בדיקות דם לאיתור מריחואנה. אין לזה שום קשר לספורט, והן מתבצעות מסיבות פוליטיות בלבד".
הדברים הללו מביאים אותנו לבסיס המשמעותי השני של הנושא מעורר המחלוקת: לא בדיקה וענישה, אלא השאלה הפשוטה – האם מריחואנה היא באמת חומר ממריץ שנותן יתרון לספורטאים שמשתמשים בו?
הארגון העולמי למניעת סימום בספורט (WADA) אוסר על שימוש בחומרים העונים על לפחות שניים משלושת הקריטריונים הבאים: מהווים סכנה ממשית או פוטנציאלית לבריאות הספורטאי; משפרים או עלולים לשפר את היכולת הספורטיבית; פוגעים ברוח הספורט. קשה מאוד לקבוע אם מריחואנה שייכת לכאן.
ריכוז ולחץ נפשי
בניסיון לפתור את הסבך, שני מדענים החברים בארגון הגיעו לשלוש מסקנות במסמך שפירסמו: שימוש במריחואנה בזמן תחרות עלול לסכן את הספורטאי ואת הסובבים אותו, מאחר שהוא עלול לקחת סיכונים מוגזמים, להגיב לאט יותר ולקבל החלטות גרועות; מחקרים שכללו דוגמאות מהשטח הוכיחו שהחומר עשוי לשפר ביצועים בענפים מסוימים ואצל ספורטאים מסוימים; והמסקנה השלישית היא זו שקשה להוכיח במאה אחוז, וכזו שמשמשת כטיעון רציני עבור המתנגדים: השימוש בסמים לא תואם לתפקיד של הספורטאי כמודל לחיקוי עבור ילדים בכל העולם.
מדובר בצד אחד של הסיפור. המנהל הרפואי של WADA קבע לפני שלוש שנים כי אין הוכחות חותכות לכך שמריחואנה משפרת ביצועים. לפי כחודשיים המגזין לרפואת ספורט וכושר גופני פירסם מחקר לפיו "בניגוד לאמונה הרווחת, צריכת מריחואנה לא יכולה לשמש לשדרוג יכולת ספורטיבית". מעדויות של ספורטאים שנהגו או נוהגים לצרוך את החומר, זו אינה המטרה: כפי שסילבר ציין, רבים עושים זאת כדי להתמודד עם לחצים נפשיים, אחרים עושים זאת כדי לשפר את הריכוז, וישנם מקרים של צריכת מריחואנה לצורך הקלה על כאבים – כרוניים או מפציעה כלשהי.
זה שורש העניין: האם התחושה המשופרת וההקלה על הגוף נחשבות כבעייתיות מבחינת הכנה ספורטיבית? האם בעולם בו המריחואנה הופכת חוקית ביותר ויותר מקומות יש מקום לטיעון של "דוגמה לילדים"? אלו לא שאלות עם תשובות של שחור ולבן, אלא סוגיות שמחוקקי הספורט יידרשו להתמודד איתן.
ובמרכז ניצבת ריצ'רדסון, שנמצאת בבעיה קשה בגלל שהשתמשה במריחואנה במהלך המבחנים האמריקניים לטוקיו, בזמן תחרות (לטענתה, כדי להתמודד עם החדשות על מות אמה). זה מקשה עליה בעולם ספורט שמנסה להתגמש יותר בכל הנוגע לשעות הפנאי של המתחרה, אבל לא יכול להבליג כשזה כל כך בוטה.
