צפו: מה היה לשגיא מוקי לומר על התקופה האחרונה
(צילום ועריכה: עוז מועלם )
"ישבתי בבית, הסתכלתי על התחרויות האחרונות וכמעט שברתי את המסך. רציתי לקפוץ פנימה, להיות שם. מזרן הג'ודו זה משהו שמשאיר אותי חי וגורם לי להמשיך לרדוף אחרי החלום שנותר לי להגשים - מדליה אולימפית".
בקיץ שעבר ריגש שגיא מוקי מדינה שלמה כשהפך לגבר הישראלי הראשון שמוסיף לשם שלו את התואר "אלוף עולם בג'ודו" (ירדן ג'רבי עשתה זאת בנשים). אלא שבדיוק כשכל הקלפים החלו להסתדר לו, פרצה הקורונה לחיינו - הדבר היחיד שיכול היה לעצור אותו באותו הזמן. דווקא כשהענף החל להתאושש והתחרויות התחדשו, הגיעה הפציעה בגב שהחזירה אותו ארבע שנים אחורה, לרגע שבו חלום המדליה בריו התנפץ לרסיסים בעקבות אותה פריצת דיסק שכמעט גרמה לו לפרוש, ורודפת אותו עד היום.
מלחמה יומיומית
הפעם האחרונה שבה מוקי בן ה־28 עלה לקרב הייתה ב־8 בפברואר בגראנד־סלאם פריז. את הטורניר המקביל בבודפשט הוא ראה מהסלון, וגם את אליפות אירופה הקרובה ייאלץ להחמיץ. עכשיו, אחרי ששב בהדרגה להתאמן בתום תשעה חודשים נטולי ג'ודו, הוא רואה רק דבר אחד מול העיניים: להשלים עוד מיני קאמבק ולהגיע מוכן לרגע האמת בטוקיו.
בחודשיים האחרונים, מאז שהכאבים בגב חזרו, מוקי היה עסוק בשיקום שכלל טיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה, ו"בילוי" של חמש שעות ביום בבריכה קפואה. "נכנסתי למים באפס מעלות, אפילו בלילות. אני יכול להגיד לך שזה מאוד לא פשוט, אבל הזכרתי לעצמי מהי המטרה", משתף אחד הספורטאים הבכירים של ישראל במה שעבר עליו בתקופה האחרונה. "נמאס לי מכל הטיפולים, המזרן הוא המקום הטבעי שמשאיר לי את החיוך - ואני בכיוון הנכון".
באיזה כושר אתה חוזר?
"הייתי חודשיים מושבת וברור שהכושר ירד, אבל אני מסתכל על הצדדים החיוביים. אם יש דברים שהתחזקו אצלי אלה הרגש, התשוקה, הרצון והרעב".
החמצת את גראנד־סלאם בודפשט וגם באליפות אירופה לא תשתתף. עד כמה זה מאכזב?
"זה מבאס, אני רוצה להיות שם ולטוס עם החברים מהנבחרת לתחרויות. לצערי אני מפסיד ניקוד והולך אחורה בדירוג. אני רוצה לחזור למסלול, אבל צריך לזכור שהמטרה הכי גדולה היא האולימפיאדה. אני פעמיים אלוף אירופה, פעם אחת אלוף עולם וחסרה לי רק האולימפיאדה. גם אם אפספס את כל התחרויות בדרך, אגיע הכי מוכן לטוקיו".
נראה שכל הקריירה שלך היא מלחמה אחת גדולה.
"כאחד שסובל מהגב, זו באמת מלחמה יומיומית. יש פה ושם התקפים וקשה לדעת למה הם צצו שוב. גם לרופאים אין משהו ודאי, אבל אני עטוף בצוות טוב ומאוד מאמין בעצמי שאני יכול להתגבר על כל מכשול".
הקורונה בטח לא תרמה.
"דווקא בקורונה מצאתי את הרעב שאני מרגיש. בזמן שלא התאמנתי, הרגשתי את אותה תשוקה עזה לחזור. להוכיח לעצמי שלא משנה מה קורה בדרך, אני יכול לנצח כל אתגר".
ובכל זאת, יש רגעים שאתה אומר לעצמך "למה אני צריך את זה"?
"יש רגעים כאלה, רגעי שבירה. עוברות הרבה מחשבות. גם לפני ריו היו מחשבות אם בכלל אחזור למזרן ואיך זה יהיה. לא ידעתי למה לצפות. אבל עכשיו אני רוצה לעמוד על הפודיום ולהגשים את החלום היחיד שנותר לי, וזה האולימפיאדה".
חלק מהספונסרים נאלצו להיפרד ממך בעקבות המשבר הכלכלי.
"אני נמצא במקום לא טוב מהבחינה הזאת. בכל מדינה אחרת אלוף עולם מקבל את כל התמיכה שהוא צריך ואת השקט הזה שהעתיד שלו מובטח. בגלל הקורונה, שניים־שלושה ספונסרים הפסיקו ללוות אותי, וכבר אין את השקט הזה".
הניצחון מחוץ למזרן
בעיצומו של משבר הקורונה, מוקי החליט לעשות מעשה ולתת מעצמו לחברה. הוא הוביל יוזמה ובשיתוף עם "ידיעות אחרונות" פתח במבצע לאיסוף כספים, על ידי מכירה של מזכרות ופריטים שצבר במהלך הקריירה, כדי לממן רכישת מכונות הנשמה לבית החולים לניאדו בנתניה. כמו ברוב קרבות הג'ודו, גם כאן הוא עמד במטרה, והצליח לגייס חצי מיליון שקל.
בנוסף, מוקי מעביר את הידע שלו לדור הצעיר באמצעות הרצאות דרך הזום, ובין היתר נותן להם אתגר יומי לבצע תרגיל ג'ודו מסוים ולתייג אותו ברשתות החברתיות. "אני מאמין שמי שנותן - מקבל. עשינו כמה פרויקטים ואני מתכנן בקרוב עוד. לא משנה באיזה מצב אהיה מבחינה כלכלית, תמיד אביא את הערך המוסף שלי כדי לעזור למי שצריך", מצהיר הג'ודוקא. "זה עושה אותי שלם עם עצמי ועם הדרך שלי. אין מצווה יותר גדולה מלסייע לאחרים".
אתה מחזיר את החום והאהבה שמרעיפים עליך.
"לא משנה באיזה מקום אהיה, תמיד אתן לאנשים שצריכים את מה שמגיע להם. ככה חונכתי וגדלתי. אם אפשר לעשות דברים כאלה יפים, אז למה לא?"
פורץ דרך
לאחרונה חגגה מדינת ישראל את הסכם השלום עם איחוד האמירויות ורבים מתכננים את הטיול הראשון שלהם שם, אבל מוקי כבר הספיק להתחרות שם מספר פעמים, ולפני שנתיים אפילו זכה במדליית זהב בטורניר אבו־דאבי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה "התקווה" הושמעה במדינה ערבית ודגל ישראל הורם, בתום מאבק ממושך של נשיא איגוד הג'ודו העולמי מריוס ויזר, ושל היו"ר הישראלי משה פונטי לאפשר לנבחרת להתחרות עם הסממנים הלאומיים שלה.
ספר על החוויה.
"עברתי הרבה אירועים גדולים בחיים שלי, וזה באמת היה רגע מיוחד, שייכנס לספרי ההיסטוריה. להתחרות במדינה ערבית שלא הכירה בנו לפני זה משהו אדיר. לאורך השנים התחריתי לא פעם ללא הדגל, וזה צבט לי בלב. זה היה רגע שיא, שלא הבנתי כמה הוא גדול עד שירדתי מהפודיום".
בוא נסתכל קדימה לעבר האולימפיאדה. איך אתה מתכונן?
"בשבוע האחרון נכנסתי לאימון בחדר הכושר בווינגייט, ותלוי שם שעון גדול של ספירה לאחור. היה כתוב 260 יום, ואז אתה קולט שהזמן טס. יש התרגשות גדולה וצריך לנצל כל יום, כל דקה, כל שנייה בשביל הדבר הזה, כי אולימפיאדה יש פעם בארבע שנים, ואני נמצא במקום מאוד טוב מבחינה מנטלית. גם התבגרתי, מה שעברתי בריו עיצב אותי והפך אותי לספורטאי טוב יותר. במקום ליפול לתהום עמוקה, אני מטפס על הסולם הכי גבוה".
