תגיע לטוקיו 2021, כפי שהיא מאמינה, לא תגיע, כמו שהרוב המכריע סבור - דניאל פרנקל הייתה ותישאר גיבורת ספורט. האתלטית הנחושה לחזור לגובה וליכולת שאותה חוותה בשלב מסוים של הקריירה - ריחוף לשיא ישראלי בקפיצה לגובה, 1.94 מ' - לא תוותר עד הרגע האחרון. גם אם זה יהיה כנגד כל הסיכויים, גם אם סביבה נמצאים מספיק ספקנים שמפטירים "יש לה פנטזיה בראש".
12(!) סנטימטרים צריכה פרנקל להוסיף על תוצאת השנה שלה אותה קבעה לפני 10 ימים, 1.84 מטר, כדי שחלום טוקיו יהפוך למציאות. מדובר בתוצאה הכי טובה שהשיגה מאז קרעה פעמיים את רצועות הברך ב-2013, והקריטריון האולימפי עומד על 1.96 מ', אם כי סביר שיונמך כדי למלא את מכסת 32 הקופצות. ההערכה לפי לוח הדירוג העולמי שתוצאת 1.94 תספיק לכרטיס המיוחל, אולי אפילו פחות מכך.
"אחת הסיבות לנחישות שלי, בוודאי לא העיקרית שבהן, היא להוכיח לאנשים שהם טועים לגביי. הם לא יודעים מה אני מרגישה על עצמי ויכולותיי כקופצת", אומרת פרנקל במבט יוקד.
הרצון להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמה, מנהל את האתלטית בת ה-32 ממכבי ת"א. כשהבינה בסוף 2015, שנה אחרי שחזרה משני ניתוחים ברצועת ברך שמאל, כי לא תוכל להגיע בקפיצה עם הרגל המנתרת המקורית (שמאל) ליותר מ-1.80 מ', בחרה פרנקל להמשיך להילחם. יחד עם המעגל הקרוב, מאמנה אנטולי שפרן ובני משפחתה, קיבלה הספורטאית החלטה דרמטית בניסיון להציל את הקריירה - מעבר לניתור ברגל הימנית. המקרה היחיד שפורסם על אתלט שהחליף רגל ניתור היה של אלוף העולם במשולשת כריסטיאן טיילור, ולא ידוע על קופצים לגובה שעשו זאת. למרות כל זאת, ובגיל לא ממש צעיר עבור ספורטאית (28), החליטה אז פרנקל להמר על המהלך המהפכני.
"זה כאילו שאתה צריך להחליף את היד הכותבת שלך משמאל לימין. נכון שהתחלתי בתוצאות מצחיקות, אבל בתוכי ידעתי שזה המסלול שלי להצלחה", מסבירה פרנקל. בהתחלה היא קפצה 1.55, 1.60, תוצאות של ילדות בתחילת דרכן, בטח לא של שיאנית ישראל. בהמשך הגיע השיפור: "כשסיימתי את העונה הראשונה בניתור ימני עם 1.70 הייתי אופטימית. ידעתי שתפסתי את העיקרון, וכל השאר זה אימון".
"להתפוצץ באוויר"
להערכתך, כמה קופצים היו מוכנים להחליף בגיל 28 רגל מנתרת כדי להמשיך את הקריירה?
"לא יכולה לקבוע אחוזים, אבל בטח מעט מאוד. מה שחשוב שבתודעה פנימה הבנתי שאני בדרך הנכונה. בעונת 2018 כבר עשיתי באימונים 1.85 מ', אבל אז נפצעתי שוב ונעדרתי חצי שנה. עכשיו אני מרגישה בריאה, ובאימונים כבר עשיתי 1.87. סימן שכאשר הכל יתחבר ביום אחד אני יכולה להגיע ל-1.90".
בשביל אחת שכבר קפצה 1.94, מה המשמעות של תוצאת 1.84, הכי טובה בחיים החדשים שלך?
"קודם כל, אם אני מסתכלת על דירוג הטובים בכל הזמנים בארץ, אפשר לראות שברגל שמאל יש לי את השיא הישראלי, וברגל ימין את התוצאה החמישית בכל הזמנים. זה כבר מרגש. פרט לכך, אין צורך לזלזל: בתחרות הגדולה במונאקו בסוף השבוע, עם שיא עולם ושיא אירופי - המקום הרביעי בקפיצה לגובה לנשים היה 1.84, ועוד של מדליסטית הכסף בריו 2016 הבולגרייה מירלה דמירובה".
כדי להבין את האנרגיה ה"פרנקלית" והעלילה הנוכחית צריך לקבל קצת רקע על מי שהתחילה להתחרות באופן רציני רק בגיל 19: "התחלתי להתחרות בגיל קצת מאוחר. פשוט, המאמן שפרן, שראה אותי קופצת בגיל 14 בתחרות בתי ספר לגובה 1.57 מטר, לקח את המספר שלי וטילפן אליי לפני אליפות ישראל. הוא ביקש שאתגבר את הקופצות של המועדון. לא זוכרת כמה קפצתי, אבל נשביתי. הייתי אז בלהקת בת-דור, נהניתי מהריקוד, אבל לא כמו בקפיצה לגובה. כבר אז הרגשתי מה הקפיצה לגובה נותנת לאישיות של המתחרה".
מה יש בקפיצה שאין במחול, המקצוע הקודם שלך?
"בקפיצה לגובה, לא משנה איך אראה, אני באה לתת את הכל ולהתפוצץ באוויר, ואם הרף נשאר - ניצחתי. לעומת זאת, בעולם המחול צריכים להיות מאוד מדויקים לפי הכוריאוגרפיה, ואין מימוש של הכוח כמו בקפיצה".
"משהו כלוא בגוף"
רגע השיא שלה בקריירה היה בפריז 2011, אליפות אירופה באולמות. "סיימתי אז במקום הרביעי עם שיא ישראלי, 1.94, והייתי קרובה ל-1.96 שהיה מזכה אותי במדליה", נזכרת פרנקל ומוסיפה משהו על מודלים לחיקוי: "רות בייטיה הספרדייה לקחה באותה תחרות מדליית כסף עם 1.96 ובגיל 37 זכתה בזהב באולימפיאדת ריו עם 1.97. מבחינתי, היא המודל שלי, כמו הקרואטית הנהדרת בלנקה ולאשיץ', שפצועה כבר מספר שנים ועדיין מתאמנת ומאמינה שתגיע לטוקיו בגיל 38".
אנשים שואלים מה חסר לך שאת כל כך נלחמת, נכנסת למלחמה הסיזיפית הזו.
"כי משהו כלוא בגוף שלי ועדיין ממתין למימוש. גם הקריירה שלי עדיין לא מלאה, כי התחלתי רק בגיל 19".
כששואלים את בן זוגה, עודד, איך דניאל מגיבה אחרי תחרויות בהן היא נכשלת, הוא עונה בכנות: "רוב הנשים האחרות מתאכזבות מכישלון, אבל אחר כך הן נרגעות. דניאל לוקחת את זה קשה מאוד, ואני מנסה להרגיע אותה ביציאה לריצה משותפת או משהו דומה. לעומת זאת, בהצלחות אנחנו יודעים לחגוג".
ואם כבר חגיגות, אנטולי שפרן, מאמנה האישי ומשורר בשעות הפנאי, הקדיש לה לאחרונה שיר שמבטא את התחושות מול כל הספקנים שמציעים לה לוותר: כאשר כולם יסכימו שזה הסוף/ די לבזבז הזמן וכוח סתם / לכי לפארק, בלי באיזה נוף/ לכי לשחות ולבלות בים/ זמנך עבר, אל תשחקי גיבור/ היית סלב, מספיק כבר להשוויץ/ אנחנו את כל החיצים נעבור/ ואלו, שימשיכו להמליץ...
שפרן מוסיף למי שפיספס את המסר: "הכוונה היא שכולם יכולים לדבר - אנחנו נעבוד".
אם לא תצליחי להגיע לטוקיו, יש סיכוי שתתחרי בגיל 37 על פריז 2024?
"קודם כל יש טוקיו. אחרי האולימפיאדה אנחנו מתכננים להרחיב את המשפחה. רק אחר כך נחליט אם אשאר באתלטיקה".
