בשנת 1995 אני הייתי בת 8, ובעודי נחשפת עם אמא לכל החוגים הקיימים במתנ"ס, היה הרגע הזה שבו הציגו לי את האופציה לכדורסל.
המאמן פתח לנו אולם סגור, הדליק את האורות, וכל מה שאני זוכרת הוא פרקט מנצנץ וסלים בגובה השמיים. קיבלתי במתנה כדור עם מרקם מוזר אך נעים – ושם התחילה האהבה שלי לכדורסל.
זמן קצר לאחר שהחלו האימונים, כשהתחלתי להבין מה זה בכלל המשחק הזה, נחשפתי לאדם והתופעה מייקל ג'ורדן. מיד הערצתי אותו. הוא היה נראה לי יצור על אנושי עם יכולות לעוף, לזוז כל כך מהר וכל כך מדויק, ושבאורח פלא הכדורים שהוא זורק מתמגנטים לסל. ואני, בת 8, רק מנסה שבזריקות הכדור יגיע לטבעת.
כיום, כשאני בת 33, קיבלתי את החותמת ההגיונית לסיבת ההערצה שלי בילדות לספורטאי הזה, בזכרות הסדרה עליו. מייקל ג'ורדן הוא אגדה. בראיונות איתו הוא מסרב לתאורים מסוג זה, כי לטענתו, ובצדק, הם משייכים את כל ההצלחה והיכולות שלו למשהו מולד, מעין מתת אל על אנושית, בעוד הוא טוען שישנו הכשרון אבל בשילוב המון, המון המון עבודה קשה. והוא צודק.
הסדרה מראה לנו אדם, שמגיל צעיר מפגין אמונה רבה בעצמו ופועל יום אחרי יום מאחורי ההחלטה שלו להגיע למקסימום יכולותיו. האם זה גבה ממנו מחיר כבד? בוודאי שכן. האם המחיר שווה את זה? כל אחד שיחליט לעצמו.
קראתי השבוע טור שבו פסיכולוג ספורט כתב שהכפייתיות שג'ורדן הפגין ברצון לנצח היא התמכרות שמונעת אושר. שאלה חיים המונעים מהפחד להפסיד המנוגדים ל"כאן ועכשיו".
ואכן הסדרה העלתה בי שאלות מעמיקות, ובעיקרן מה זאת הצלחה?
על פי אמות המידה של הספורט, ג'ורדן הוא הצלחה מסחררת. אחד בדורו. אדם שמחליט לקחת את יכולותיו עד הקצה על מנת להיות הכדורסלן הטוב בעולם. ללא פשרות. ומצליח.
מנגד, עולה התהייה: האם השלמה עם ה"כאן ועכשיו" (לדברי הפסיכולוג) עדיפה על פני האובססביות שיש לחלקנו, כבני אדם, לשים לעצמנו מטרה גבוהה, שייתכן ואולי כלל לא נשיג אותה? והתשובה לטעמי מורכבת מאוד.
יש גבול דק בו לחיות ב"כאן ועכשיו" יכול להסב לנו אושר, אך מנגד משאיר אותנו ביכולות של "כאן ועכשיו" שהן בינוניות לעומת מה שנוכל להיות אם נתאמץ. וזה בדיוק מה שמייקל ג'ורדן מוכיח לנו.
"כאן ועכשיו" זו השלמה עם המציאות. והשלמה זה דבר חשוב מאוד לשקט הנפשי, לבריאות הנפשית, אבל זה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון שלנו ל"הצלחה", להתפתח, להגיע לגדולות.
כל ההמצאות פורצות הדרך בטכנולוגיה של ימינו התרחשו בזכות אנשים שהיתה להם מן האובססביות. אנשים שחזו משהו בעיני רוחם ודחפו כל העת על מנת להשיג את זה.
סטיב ג'ובס, ביל גייטס ועוד רבים וטובים, בהחלט היו אובססיבים, אבל בת בבד אלה גם מקדמי האנושות.
אם כך, בנוגע למייקל ג'ורדן, אני בספק אם נכון לומר שהוא היה צריך יותר לחיות בהווה על מנת להיות מאושר. קטונתי מלדעת. אכן יכול היה להיות מעניין, אם היו מוסיפים לסדרה קטעי ראיונות אישיים עמו שמחוץ לעולם הכדורסל. היה מעניין אותי לשאול את ג'ורדן, האם הוא כיום מאושר? האם השנים ההן היו מאושרות עבורו? האם הוא מתחרט על משהו?
איך כיום הוא מגדיר הצלחה? והאם המחיר היה שווה את זה?
אז תשובה ל"מהי הצלחה?" עדיין אין לי. מה שבטוח הוא שלאחר הצפייה בסדרה לקחתי את הכדורסל, ויצאתי בבוקר מוקדם למגרש השכונתי עם התרגשות, קצת כמו בגיל 8.
הכותבת היא יועצת תזונה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
