תמיד היה ויכוח, גם אם לא ציבורי, בקרב פרשנים, שחקנים, מאמנים ואפילו אוהדים, על השאלה - עד כמה הקהל משפיע על המשחק? וכמו בנושאים רבים שאפשר להגיד עליהם "ואז הגיעה הקורונה", כך גם בסוגייה זו. בשנה האחרונה לא היה ניתן להכניס קהל למגרשים, ורגע לפני שהאוהדים (אמנם במספרים נמוכים תחילה) חוזרים ליציעים, זה הרגע לבחון עד כמה "השחקן ה-12" באמת משפיע על מה שנעשה על הדשא.
כן, אין מה לעשות, בכל דבר טוב, גם אם זאת אליפות, תמיד ימצאו מה לא היה בסדר. ואת האמת? לגבי רוב זוכות התארים בתקופה בה אין קהל אפשר להגיד שיש משהו בדבריהם, וזאת באמת אליפות עם כוכבית. אליפות שיכולה הייתה להיגמר אחרת אם היציעים היו מלאים. האמנם? האם באמת היעדר הקהל הוא סיבה מוצדקת לאליפות עם כוכבית?
על פי מחקרים רבים בנושא, בין השאר של אוניברסיטת לידס, שבו החוקרים עסקו "ביתרון הביתיות במהלך הקורונה", ניתן לראות שהסיבה היא מוצדקת, ואכן יש קשר בין היעדר הקהל אצל הקבוצות המארחות לבין כמות הנקודות שנצברו, כמות השערים ואפילו כמות השריקות שנשרקו לטובת הקבוצה הביתית.
כמות כל הנתונים שציינתי ירדה משמעותית, תוסיפו לזה את העניין הכלכלי (ישנן קבוצות שנפגעו קשות מאי מכירת כרטיסים) ותקבלו תירוצים מספקים לאליפות עם כוכבית.
עד עכשיו הבנו שלעידוד יש משקל רב על המשחק, בין אם זה על התוצאה, השופטים, המאמנים, השחקנים וכן, גם על הקהל שראה את עצמו חלק בלתי נפרד מהקבוצה – עד שבאה הקורונה ואמרה לו - "הלו תתעורר, אתה לא מקבל משכורת מהקבוצה ואתה אפילו משלם בשביל לצפות בה, אז לא יקרה כלום אם תסתכל על הקבוצה שלך בטלוויזיה".
עכשיו נסתכל על הזווית המנטלית של השפעת הקהל על העוסקים. כאיש מקצוע בתחום, ברור לכל שההשפעות שציינתי מקורן במנטליות. לא זכור לי שהקורונה פגעה למשל בצורת הכדור שבו משחקים. הכדור נשאר אותו כדור, בדיוק כפי שהשחקנים, המאמנים השופטים וכל "עוסקי המשחק" לא השתנו כלל. מה כן השתנה? דברים אחרים שלא קשורים בהכרח למרכיבים הפיזי, הטכני והטקטי של המשחק. בעקבות כך, אני רוצה להביא מסר חשוב לכל מי שהושפע מחוסר הקהל ושכנראה הולך להיות מושפע מחזרתו. המסר או יותר נכון העיקרון הזה ממחיש עבורי, עד כמה לספורט הישראלי וגם לספורט העולמי, יש עוד הרבה על מה לעבוד עם הפן המנטלי.
לא להיות מושפעים מדברים שאינם תלויים בנו! הקורונה לא תלויה בנו, לא רצינו בה, לא חשבנו שיגיע וירוס קטלני שישתק כמעט לחלוטין את הספורט העולמי ועדיין היא הגיעה, כך גם חזרת הקהל למגרשים לא תלויה בנו, ואם נצא רגע מגבולות הקורונה, נראה שכל כך הרבה דברים לא תלויים בנו וברגע שאנו נותנים להם משקל, הם מכבידים עלינו. הם עוצרים אותנו מלהיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.
בואו ניתן דוגמה שקורית לא מעט פעמים במהלך משחקים. כדורגלן שקיבל הרגע כרטיס צהוב שלדעתו לא היה מגיע לו. האם לספורטאי יש את האפשרות לבטל את הכרטיס? כנראה שלא... וזאת מכיוון שהדבר לא תלוי בו. ומה יקרה אם הוא התעסק במה שלא תלוי בו והתווכח עם השופט? הריכוז והאנרגיה שלו ילכו לשם ולא לפעולות שעליו לעשות במשחק, דבר אשר מוציא אותו מריכוז, מביא אותו לעצבים ולסף תגובה נמוך, מה שבסוף יכול להוביל להסתכנות בכרטיס נוסף ולהרחקה. בקיצור - התעסקת במה שלא תלוי בך והושפעת מכך לרעה. אם אותו ספורטאי היה מתרכז בפעולות שתלויות בו, מרגע שליפת הכרטיס לעברו, הוא כבר היה בצעד הקטן הבא שלו במשחק. מה יותר טוב ונכון עבורו? אני חושב שהתשובה ברורה..
ליכולת הזאת - לא להיות מושפע מגורמים שאינם תלויים בך וההסתגלות למצב חדש – קוראים חוסן מנטלי. ספורטאי עם חוסן מנטלי גבוה לא אמור להיות מושפע מחזרת הקהל למגרשים, מאמן של קבוצה גדולה לא היה מתבאס שלא היה קהל במגרש הביתי שלו אם היה לו חוסן מנטלי, ואוהד שנכנס לדיכאון כשהבין שלא יראה את אהובתו במשחקים היה מסתגל למצב החדש, מבין שהדבר לא תלוי בו – ומוצא נחמה כלשהי בצפייה על המסך.
ספורטאי חזק מנטלית, בעל חוסן מנטלי, לא מסתכל על היריבה או על המתחרה מולו, מי משחק, מי לא נמצא, אם יש קהל או אין, כמה קהל הגיע ועד כמה הוא מעודד או לא, זה לא מעניין. הדבר היחיד שצריך לעניין אותו הם אותן הפעולות שתלויות בו.
רגע, אז איך זה שספורטאים רבים ובינהם הבכירים ביותר מזכירים בכל הזדמנות עד כמה הקהל חשוב ומשפיע? יכול להיות שלספורטאי העלית בעצמם אין חוסן מנטלי? יכול להיות שכן ומה שיותר יכול להיות, זה שהם פיתחו את "המוטציה" של החוסן מנטלי - חוסן מנטלי ברמה כל כך גבוהה, שנותנת את היכולת להבחין ממה אני מושפע לרעה (עושה לי לא טוב, מכביד עליי, מחליש אותי, מרחיק אותי מיכולת ביצועי שיא ומימוש מלוא הפוטנציאל שלי) וממה אני מושפע לטובה (ממריץ אותי, משפר את הביצועים שלי ומקרב אותי לעבר שיא היכולת שלי).
בעקבות האבחון הזה, ספורטאים שכאלה, בעלי החוסן המנטלי המפותח, יכולים להתרחק ולא להתייחס, ובקיצור, לא להיות מושפעים מדברים שעושים להם לא טוב. וכשהם קולטים ויודעים מהם הדברים שמפתחים אותם ועוזרים להם להציג יכולת טובה יותר, הם נותנים להם מקום "ומכניסים אותם לביתם".
זאת הסיבה שספורטאים רבים משתוקקים לחזרת הקהל למגרשים. ישנם כאלה שהקהל פשוט מוציא מהם את האקסטרה, אבל גם אותם ספורטאים צריכים לדעת שיש גבול דק מאוד בין לתת למשהו שעושה לי טוב להשפיע עליי, לבין להיות תלוי בו ולהיות מושפע לרעה כשהדבר איננו – מה שמחזיר אותי למסר שהעברתי קודם, רק שהפעם אשפצר אותו במעט:
"לא להתייחס לדברים שאינם תלויים בי, מותר רק במקרה שאני יודע לשלוט במה שנכנס אליי ומשפיע עליי לטובה ולרעה כדי שאוכל לדעת אם כן להיות מושפע ולהכניס אותו אליי או לא ולהתרחק."
אז בפעם הבאה (שלא נדע), שלא תאושר כניסת קהל למגרשים למשך תקופה ממושכת, נקווה שההבדלים בין משחקי הבית למשחקי החוץ לא יהיו יותר גדולים. ואם כן, נקווה שהסיבה לכך היא חוסן מנטלי מפותח מאוד.
הכותב הוא מאמן מנטלי לספורטאים ולספורטאיות.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
פורסם לראשונה: 19:00, 12.03.21
