סוף שבוע מדהים עבר על הספורט הישראלי. ניצחון על ספרד הגדולה בכדורסל, ועוד בחוץ. מדליית זהב לנבחרת ההתעמלות האומנותית באליפות אירופה, "היסטורית", ככה כינו אותה. לא פחות. לקינוח שלל מדליות באליפות אירופה בגלישה. מדהים. לעמוד ולהצדיע. מכל העולם באים לראות איך ישראל הפכה להיות אימפריה ספורטיבית. ועוד בתקופת הקורונה. גאווה לאומית.
כשמסתכלים יותר מקרוב מתגלות הכוכביות על ההישגים הללו. נבחרת ספרד זו לא נבחרת ספרד. אפילו לא נבחרת ספרד ב׳. לא רק כוכבי ה-NBA חסרים, חסרים גם שחקני יורוליג נהדרים שבוודאי איתם התוצאה הייתה אחרת. זה מזכיר את "הניצחון הענק" על סרביה לפני שנתיים, גם אז מכרו לנו שזה ניצחון היסטורי. לאליפות העולם לא הגענו. ליורובאסקט כנראה שכן נגיע. אבל אנחנו זוכרים מה היה באליפות הקודמת בארץ: לא עברנו את שלב הבתים, שכלל את האימפריות האירופיות גיאורגיה ואוקראינה. הרמה של הכדורסל הישראלי לא קפצה בין לילה. אנחנו לא קרובים אפילו לרמה של ספרד. אם אתחיל למנות את רשימת החסרים בנבחרת ספרד, אסיים עוד כמה ימים.
החגיגות סביב מדליית הזהב באליפות אירופה בהתעמלות אומנותית מופרכות עוד יותר. "לא מעניין מי הגיעה ומי לא", אמרה אירה ויגדורצ׳יק. דווקא מאוד מאוד מעניין. ישראל הייתה הפייבוריטית המוחלטת לזכות בזהב. כל הנבחרות שסיימו מעלינו באליפות העולם האחרונה לא השתתפו הפעם, כולל רוסיה כמובן שלא הייתה מרוצה מהתנאים והבריזה מהתחרות.
מביך לחגוג זהב היסטורי שכזה, בתחרות שהתרוקנה למעשה מכל תוכן והפכה לסוג של תחרות אימונים. התחרות האמיתית היא באולימפיאדה, ורק מדליה שם תיחשב להישג אמיתי ומוחשי. אם אליפות אירופה הנוכחית הייתה כל כך קריטית, כל הנבחרות היו מתייצבות כמו גדולות. ישראל הייתה מסיימת במקום מכובד, אבל קצת רחוק מהפודיום. כמו בכל אליפויות העולם והאולימפיאדות עד עכשיו.
בגלישה, רוב התותחים אכן הגיעו. אבל עדיין. התחרות הכי חשובה היא האולימפיאדה, אחריה אליפות העולם והרחק הרחק מאחור, אי שם מעבר לאופק, נמצאת אליפות אירופה. נתראה בטוקיו ושם באמת ניווכח לגבי רמתם של גולשינו. בענף הזה אוהבים להתפאר בטייטלים, הבעיה היא שמאז בייג׳ינג 2008 לא הגענו לשום דבר. עד טוקיו הרבה מאוד דברים יכולים להשתנות.
אומרים שבכדורגל אוהבים מאוד לנפח את הענף, ואז להתפלא כשהנבחרת בקושי סוחטת תיקו מצפון מקדוניה. גם בשאר ענפי הספורט פועלים בדיוק באותה השיטה. מאדירים כל גראנד פרי כאילו הוא המונדיאל של הענף, כל מדליה הופכת לאירוע לאומי וניסיון לצקצק על הכדורגלנים (לא שלא מגיע להם, כן?) ואז ישראל מגיעה לאולימפיאדה, שם צריך באמת להתעלות, ואנחנו מגרדים מדליה או שתיים במקרה הטוב. אחרי הכישלונות הללו יש את התירוצים כמו: הגלים היו חזקים מדי, השופטים שונאי ישראל, נלחצנו ושאר תירוצים שהיינו נקרעים עליהם מצחוק אם הם היו נאמרים על ידי כדורגלנים.
עכשיו אנחנו בשלב הניפוח שכולם מרוויחים ממנו. הכל על מנת לשכוח אפילו לכמה דקות שאנחנו לא באמת אימפריה ספורטיבית, אבל זה כיף מאוד לפנטז. עוד מעט נתעורר מהחלום עם מדלייה וחצי בענף שלא מעניין אף אחד. אולי.
