(מה באמת קרה למייקל סם?)
מייקל סם כמעט היה הגיי המוצהר הראשון שמשחק ב-NFL, ליגת הפוטבול המקצוענית בארה"ב. רק כמעט. הוא השלים את ההישג הזה בליגה הקנדית, אבל זה לא אותו דבר. והדבר המתסכל ביותר הוא התזמון, כי מעולם לא נדע אם הוא לא קיבל חוזה ב-NFL בגלל היכולת שלו, או בגלל שבחר לצאת מהארון רגע לפני הדראפט.
"גיבורים מחוץ למגרש" - פרויקט מיוחד:
אישה שהיא הכל: סיפורה של בייב דידריקסון
סם הוא הפנים המוטבעות על חבית חומר הנפץ שנקראת "הומוסקסואליות של גברים בספורט המקצועני". בקרב הנשים אין בעיה, במיוחד בארה"ב. רבות משחקניות הכדורגל והכדורסל המובילות הן לסביות מוצהרות, שמרבות להופיע בתקשורת ולקדם את המטרה. אבל זה רק דבר שמדגיש את העובדה שהספורט, גם ב-2020 ה-woke והדוחפת לשוויון חברתי, הוא מוסד פטריארכלי שרואה דברים בצורה מסוימת מאוד. ספורטאיות יכולות להיות לסביות, מתוך תפישה שהן מאמצות איזה היבט גברי למכלול שלהן. אבל הטאבו על גייז הוא כ"כ עוצמתי, שהשנים עוברות ושום דבר לא זז.
כן, ישנם יותר שחקני כדורגל, טניס, כדורסל, שמדברים על העניין. הם טוענים שיש המוני ספורטאים שמפחדים להיחשף בגלל החשש מהיחס שיקבלו בחדר ההלבשה והתגובות מהיציעים (שם קללות הומופוביות הן עדיין חלק משמעותי בתרבות האהדה בכדורגל האירופי). טרוי דיני, קפטן ווטפורד האנגלית, גם אמר שאף אחד מהם לא רוצה להיות הראשון, כי ממנו יעשו דוגמה, לא ירפו מהסיפור שלו, לא יתנו לו לחיות כגיי בשקט אלא כסמל. לסם לא היה אכפת מזה. הוא הלך עם האמת שלו, יכול להיות ששילם מחיר, אבל נשאר מודל לחיקוי.
חשוב להבין שפוטבול אינו כדורסל, למשל, שם ראינו את היציאה מהארון של ג'ייסון קולינס שהמשיך לשחק כהומו מוצהר ב-NBA (ועדיין לא שם נוסף שימשיך אחריו). פוטבול הוא ענף שבמידה רבה הגדיר את הגבריות האמריקאית בעידן המודרני, החל מסוף המאה ה-19, לפי מחקרים שונים. המאבק, הכאב, האגרסיביות – כל אלו נחשבו כהכרחיים עבור נער צעיר כדי להפוך לגבר אמיתי. כיום אנחנו חיים בעולם בו הענף נמצא תחת זכוכית מגדלת בגלל הממצאים על מחלות מוח הנגרמות לשחקנים, ואגרסיביות מוגזמת זוכה לעונשים על המגרש, אבל זה עדיין הענף האמריקאי ביותר, הפופולרי ביותר בכל המרחב הספורטיבי הענק בארה"ב, וזה שפועל תחת קודים שמרניים מאוד הכוללים שיתוף פעולה עם הצבא וערכי משפחה מסורתיים.
ושחקן ההגנה האימתני, 1.88 מטר ו-118 ק"ג, החליט לצעוד לתוך המלכודת הזו בעיניים פקוחות. בתחילת עונתו האחרונה באוניברסיטת מיזורי הוא סיפר על מיניותו לחברי קבוצתו (הוא טען מאוחר יותר שרבים כבר ידעו זאת ורק חיכו שידבר), וחודשיים לפני הדראפט, כאמור, סם עשה את זה באופן פומבי. "אני מבין עד כמה הסיפור גדול", הוא אמר אז, בפברואר 2014. "איש לא עשה זאת קודם, וזה תהליך רגיש. רציתי לשלוט באמת שלי, כדי שאף אחד אחר לא יספר את הסיפור שלי".
התגובות היו מדהימות, ארה"ב חיבקה אותו ברובה והוא אפילו קיבל מסר מחזק מהנשיא באותה תקופה, ברק אובמה. אבל המעבר בין אידיליית הקבלה לעולם האמיתי היה קשה. מצד אחד, החולצות הנושאות את שמו נחטפו מהמדפים בקצב מדהים. מצד שני, למרות שהצטיין בקולג'ים, הוא נדחק למקום ה-249 מתוך 256 שחקנים שנבחרו בדראפט 2014. הבעיה הייתה טמונה ביכולת שהפגין במחנות האימונים הפומביים, אבל הוא עדיין שרד את רוב תקופת ההכנה של סנט-לואיס, הופיע במשחקי האימון האחרונים – ואז נחתך בשלב האחרון של צמצום הסגל. דאלאס בחנה אותו אבל ויתרה, ואחרי שהופיע במשחק אחד בלבד במדי מונטריאול מהליגה הקנדית, סם עזב את הקבוצה בגלל בעיות נפשיות והודיע על פרישה ב-2015, בגיל 24 בלבד. הוא טען כי במונטריאול השחקנים נידו אותו, סירבו להתקלח איתו או ליצור קשר עין.
שנה מאוחר יותר, סם פתח את תיבת הפנדורה: "אם לא הייתי יוצא מהארון, אם לא הייתי מוציא את המילים האלה מפי, הייתי עכשיו ב-NFL. אני חושב שההודעה שלי שיחקה חלק גדול במצב הנוכחי שלי. אני לא מתחרט על המהלך, אבל הלוואי שהדברים היו מסתדרים אחרת". הוא ציין כי לא נתקל בהומופוביה, אך הוסיף: "אני יודע לשחק, אני יכול לשחק. אני לא יודע מה קורה אצל מקבלי ההחלטות ב-NFL, אבל אני מקווה שההחלטה לגביי לא נבעה ממה שאני חושב שנבעה".
החיים של סם היו איומים. אחרי שהוריו נפרדו, הוא התגורר עם אימו במכונית. מבין שבעת אחיו ואחיותיו, אחד נרצח, אחת מתה בילדותה, אחד נעדר ושניים כלואים. אביו אמר במקור ל"פוקס" כי היה המום מהיציאה מהארון, אך כי הוא גאה במייקל – אבל דיווחים שצצו לאחר מכן הבהירו את המצב המשפחתי האמיתי: ב"ניו-יורק טיימס" ערכו תחקיר, וגילו כי האב קיבל את הדיווח על הודעת בנו בזמן מסיבת יום ההולדת שלו, ואז ברח לבר כדי להוריד דרינקים. לכתבים הוא אמר: "אני לא רוצה שהנכדים שלי יגדלו באווירה כזו. אני אדם מיושן, שמאמין בזוגיות של גבר ואישה".
נראה שכל הקשיים שעבר, לצד העומס המנטלי שחווה אחרי היציאה מהארון, הם אלו שגבו ממנו מחיר נפשי כבד. זו בדיוק הנקודה בנוגע להתפרצות התקשורתית והחשיפה העצומה שמחכה לפורצי דרך כאלה. אחרי הביקור הקצר והכושל במונטריאול, בתקשורת הקנדית אמרו בכנות: "הבחור לו אנחנו דואגים יותר מכל באופרת הסבון הזו הוא זה ששוקל לצאת מהארון – השחקן שקורא על מה שקרה לסם, ומחליט, באופן מובן, שזה לא שווה את הטרחה. אפשר להאשים אותו?".
כששאלו את סם לפני הדראפט על האופציות העומדות בפניו, הוא אמר שהוא רוצה לשחק בקבוצה שתבחר בו, כי זו הקבוצה שתעשה זאת מתוך ידיעה שהוא גיי. לבסוף, הקבוצה הזו, סנט-לואיס, לא נתנה לו את הצ'אנס לשחק, וגם לא אף אחת אחרת ב-NFL. כפי שבעלי הקבוצות סגרו שורות בכל הנוגע לקולין קפרניק, שכרע ברך בהמנון ופגע באוהדים השמרנים, יכול להיות שנוצרה בליגה איזו מציאות בה אף קבוצה לא מוכנה לבחון אם הקהל שלה יקבל בברכה שחקן גיי.
אפשר לחשוב שהמכשול הוא עניין מופשט יותר. החשש מהדרך בה אלו שמשלמים כסף כדי לצפות יתייחסו לנושא, ולפי הדיווחים סביב סם, הוא היה הרוח החיה בחדר ההלבשה במיזורי ובסנט-לואיס, בחור אהוד במיוחד שקיבל תמיכה מחבריו לקבוצה גם אחרי שיצא מהארון – אבל אז עולים שוב הסיפורים שלו ממונטריאול. כן, חבית הנפץ הזו מלאה בחומרים שונים. גם באנשים שלא מוכנים לקבל את האפשרות של שחקן פוטבול גיי, כשחקנים לצידו או כצופים, וגם בחששות של אותם שחקנים ושל האנשים שאמורים לתת להם הזדמנות ממה שיקרה כאשר הם ייחשפו. הבורות והפחד שלטו זמן רב כל כך, שקשה לאדם לגשת ולנסות לעשות שינוי.
מייקל סם עשה את זה. לא בשביל להיות "שחקן הפוטבול הגיי הראשון", אלא בשביל להרגיש נוח עם עצמו. הוא נכווה קשות ועבר שנים איומות, אבל היום עוזר לאנשים. הוא עוסק בפעילות למען קהילת הלהט"בים, מסתובב בארה"ב ומרצה בפני קהל. הוא ציין כי היה רוצה שב-NFL יפעלו יותר למען מודעות לקהילה הגאה, ונתן את ה-NBA כדוגמה לליגה שפועלת נכון בנושא. המורשת שלו היא גם היסטורית וגם ממשיכה להיווצר, בכך שהוא מעודד צעירים לה"טבים להיות עצמם. לצערו, בזירה הספורטיבית הוא נותר רק קוריוז, ואת הצלקות הוא יישא כל חייו, אבל בעתיד יותר ויותר אנשים יבינו את החשיבות של אותה יציאה מהארון בפברואר 2014.
