כמה זמן חיכינו, אוהדי מכבי חיפה, להיות שוב קבוצה גדולה. וכשזה סוף סוף הגיע וקיבלנו קרב מותח עד המחזורים האחרונים של העונה - זה קורה מול היריבה המיתולוגית מתל אביב. לא מול קריית שמונה או הפועל באר שבע, אלא סופר קלאסיקו ישראלי אמיתי. ואם זה לא מספיק, אז העונה מסתיימת באקורד שמח במיוחד – הקהל חזר למגרשים. כל הרכיבים לפיניש מתוק במיוחד.
ואז נפלה עלינו צרה חדשה-ישנה (עבור השחקנים הזרים החדשים בישראל - צרה חדשה לגמרי): ישראל תחת מתקפה. שוב מהדורות חדשות סביב השעון, חוסר שקט, משחקים שנדחים וזרים שנמלטים חזרה לארצם, וגרוע מכל – סכנת חיים וקורבנות. לצד התמונות הקשות מתחילים לשמוע מכל עבר קריאות לסולידריות ואחדות.
והנה, בחמישי התקיים שוב המפגש הכי מסקרן שיכול לזמן לנו הכדורגל הישראלי, והפעם במעמד מרתק במיוחד – חצי גמר גביע המדינה. ובניגוד למפגשים שהיו בליגה, כאן לא היה מצב לסיים בלי הכרעה. אז אני אומר, ואני לא האוהד הירוק היחיד שחושב ככה, שמכבי חיפה הפסידה בגדול עוד לפני שריקת הפתיחה.
הירוקים העמידו את שלל כוכביהם מול קבוצה ללא שחקנים זרים (פרט לאחד שנשאר), וזאת למרות שהייתה להם אפשרות להתעקש, לעמוד לצד הצהובים ולומר שהם לא מוכנים לשחק מול יריב שלא יכול להתמודד באופן ראוי.
איזה ערך ספורטיבי יש להתמודדות כזו? איזה מסר עובר כאן? ולא פחות חשוב, איזה מסר יפה התפספס כאן? איזו דוגמה יפה זו יכלה להיות אם חיפה הייתה מתנהגת כאלופה אמיתית ואומרת: "אנחנו איתכם, המשחק יידחה עד שתוכלו להתמודד איתנו כמו שצריך".
אין מקום להשוות בין המצב הזה לבין מקרה של מכת פציעות בקבוצה. מדובר במציאות קשה שכולנו מתמודדים איתה יחד. במשחק הזה היה לי קשה להיות בעד הקבוצה שלי. יש לי הרגשה שמיץ' גולדהאר, שמביא ערכים שזרים לנו עדיין, היה נוהג אחרת.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כ
