צפו בשמלינג מנצח את ג'ו לואיס ב-1936
"האיש הזה אלוף אמיתי, הוא סיכן את החיים שלו בשבילנו". את הדברים האלה, כשדמעות בעיניו, אמר הנרי לוין, ששימש כמנהל בית מלון בלאס וגאס בשנת 1989, בעת שהצביע לעברו של אדם שישב בטקס לצידו של מייק טייסון, אז אלוף העולם באיגרוף. "אם הנאצים היו מגלים שהוא הסתיר אותי ואת אחי בביתו - לא הייתי איתכם כאן עכשיו וגם הוא לא".
הכתבה הראשונה בסדרה:
האדם השלישי: האיש האלמוני בתנועת הכוח השחור
לוין התייחס לאירוע קשה שהתרחש 51 שנה קודם לכן. הוא היה אז נער בן 14 ונמלט יחד עם אחיו הבכור ורנר מאימת הגרמנים ששדדו, היכו, בזזו ורצחו בליל הבדולח בברלין ב-9 בנובמבר 1938. בעת שנמלטו מהפוגרום ומההמון ששרף בתי כנסת, חיפשו השניים מקום מסתור.
האיש עליו הצביע לוין היה מקס שמלינג, שנודע כאלוף עולם ואחד המתאגרפים הגדולים ביותר בשנות ה-30 של המאה שעברה, אבל ייזכר לעד כמי שהפך בעל כורחו לסמל עבור המשטר הנאצי למרות שסלד ממנו ואף פעל נגד עקרונותיו המעוותים.
שמלינג זכור בעיקר בשל הקרבות בינו לבין ג'ו לואיס, האמריקני שהחזיק בתואר העולמי במשקל כבד במשך 11 שנה, אבל השתכנע שהוא הטוב ביותר רק כאשר ניצח את הגרמני בניו יורק בינואר 1938, מספר חודשים לפני ליל הבדולח. הקרב הראשון בין שניהם, שהתקיים שנתיים קודם לכן, הסתיים בניצחונו של שמלינג, אותו ניצלו הנאצים לצורך תעמולה.
שמלינג עצמו, כאמור, לא תמך בנאציזם, אבל נהנה מפופולריות עצומה בקרב תומכיו של היטלר, שראו בהישגיו כהוכחה לעליונות הגזע הארי ותפסו עליהם טרמפ. לרוע מזלו, הקריירה שלו נסקה בדיוק בתקופה האפלה ביותר בתולדות גרמניה והאנושות.
שמלינג, שהכיר את אביהם של האחין לוין מהתקופה בה נהג להשתכן בבית המלון שבבעלותם ולרכוש חליפות מחנותם המפורסמת, מעולם לא חיפש את התהילה. גם כאשר הוזמן ב-1989 לטקס על מנת לשהות לצידו של טייסון, הפציר בלוין לא לשבח אותו ברבים ולא לגלות כיצד הציל אותו ואת אחיו. בשל כך לא ידע העולם על הסיפור המופלא עד אותו ערב.
"במשך ארבעה ימים שמלינג התעקש לא לתת לאף אחד להיכנס לבית ורק אחרי ארבעה ימים, כשהרוחות נרגעו קצת, הוא הוציא אותי ואת אחי לבית שהיה בבעלותו של אבי", סיפר לוין. לאחר מכן עזר המתאגרף לשני הנערים לעזוב את גרמניה ולברוח לארצות הברית. לא רק ששמלינג מעולם לא סיפר דבר על אותו מעשה אצילי, הוא גם מיעט לדבר עליו לאחר שלוין גילה אותו לעולם.
עלה לגדולה בזכות מנהלו היהודי
שמלינג נולד ב-28 בספטמבר 1905 בלוקו השוכנת 150 ק"מ מברלין. בילדותו החל להתעניין באיגרוף לאחר שצפה עם אביו בקרב של אלוף העולם דאז, ג'ק דמפסי והיה להוט לחקות את הישגיו של האיש שהפך לאלילו. אחרי שניצח במספר תחרויות הפך למקצוען. תחילה הוא עבד עם המנהל הגרמני ארתור בולואו, אבל האחרון לא הכיר את ארצות הברית ולא היה בעל קשרים ענפים בה. הדברים השתנו מבחינתו לאחר שהמתאגרף הצרפתי אנדרה רוטיס הכיר לו את ג'ו ג'ייקובס, המנהל היהודי-אמריקני המצליח.
בהדרכתו של ג'ייקובס (הסכים לוותר על שכרו עד לסיום החוזה של המתאגרף עם בולואו) הפך שמלינג בגיל 25 לאירופי הראשון שזכה באליפות העולם בזכות ניצחון על ג'ק שארקי (נפסל לאחר שהכה את שמלינג מתחת לחגורה) וכעבור שנתיים הפסיד לו את התואר בקרב שנוי במחלוקת.
"אתה צריך פרסום, אסור שיחלוף אפילו יום אחד בלי שהשם שלך בכותרות העיתונים", אמר ג'ייקובס לשמלינג, ודאג שהקליינט שלו יצולם עם פוליטיקאים ובתמונות על רקע גורדי שחקים בניו יורק. כך הפך שמו למוכר יותר ויותר בקרב חובבי האיגרוף. ב-1935, שנתיים אחרי עלייתו של אדולף היטלר לשלטון הוא זומן לפגישה עם השליט הנאצי.
כשהיטלר המליץ לשמלינג לפטר את ג'ייקובס הוא מחה בפניו, וגם סירב להירשם כחבר המפלגה הנאצית ולהתגרש מאשתו הצ'כית אנני אונדרה (הלכה לעולמה ב-1987). "קיבלתי מכתב משר הספורט בו התבקשתי להיפרד מג'ייקובס", אמר שמלינג להיטלר במהלך פגישתם. "הוא המנהל שלי מאז 1928 ואני חייב לו את כל הצלחתי בארצות הברית. אני צריך אותו מאוד".
ג'ייקובס המשיך בתפקידו ושמלינג לא התייחס להפצרות ולא נטש את חברו, למרות ששר התעמולה יוזף גבלס חזר על המלצתו של הפיהרר שוב ושוב. המתאגרף העריך מאוד את מנהלו, בנם של מהגרים יהודים מהונגריה, אשר לא הבין הרבה באיגרוף אבל נודע ביכולת המו"מ המשובחת שלו ובכישוריו להפיק את המיטב מלקוחותיו.
כשג'ייקובס הגיע עם שמלינג לברלין וניסה לשכור חדר בבית המלון המפואר "אדלון", סירבה ההנהלה להשכיר חדר ליהודי. שמלינג הזועם הודיע לשלטונות שאם ההחלטה לא תשתנה הוא יפרוש מאיגרוף ובעקבות זאת הסכים בית המלון לשנות את החלטתו. באותה נסיעה התלווה שמלינג לג'ייקובס בעת שהאחרון נפגש בבית הכנסת המקומי עם הרב יואכים פרינץ.
שמלינג גם סירב לקבל את אות הכבוד הגבוה ביותר מהמשטר, ונימק זאת בכך שאם ירצה להיכנס לארצות הברית האמריקאים לא יראו זאת בעין יפה. במקביל, לא היסס להצטלם עם חבריו היהודים איתם נפגש. במקרה אחר נחלץ לעזרת חברו הפסל פרנץ טוריק, שאשתו היהודייה הייתה בסכנת גירוש, נפגש עם גבלס והסדיר את הנושא.
ההצדעה ששמה ללעג את הנאצים
לשיא הגיעו הדברים ב-10 במרץ 1935. ג'ייקובס הגיע עם שמלינג להמבורג לצורך נוכחות בקרב נגד האמריקני סטיב המאס, שהתקיים במקום. לאחר שהגרמני ניצח נעמד הקהל, הצדיע במועל יד והחל לשיר את ההמנון הנאצי.
ג'ייקובס הביט בשמלינג, הבחין שהוא נבוך ואינו יודע אם לשתף פעולה. בתגובה הרים המנהל היהודי את ידו כמי שמתכוון להצדיע במועל יד, אבל החזיק סיגר באצבעותיו וקרץ לו. שמלינג שיתף פעולה עם ההלצה של מנהלו וסימן באצבעו כאילו הוא מחזיק סיגריה, תוך שהבכירים הנאצים שנכחו במקום התפוצצו מכעס על החוצפה של השניים.
הפעולה הזו שמה ללעג את הנאצים, כשברחבי העולם, בעיקר בארצות הברית, פורסמו צילומים של יהודים מחקים הצדעות בחיוכים אירוניים והחזקת סיגריות ביד. הגרמנים זעמו, קראו לשמלינג לשהות יותר זמן במולדתו לצד בני עמו, אבל הוא התעלם מקריאותיהם והמשיך להתאמן בארצות הברית.
לפני הקרב נגד לואיס ב-1938 הגיעו לניו יורק נציגי המפלגה הנאצית, תוך שפרסמו הצהרה לפיה מתאגרף שחור לא יוכל לגבור על שמלינג. הם הוסיפו כי סכומי הכסף בהם זכה בניצחון שלו על לואיס שנתיים קודם לכן (תואר בעיתונות הגרמנית כ"ניצחון הגזע הלבן") נתרמו לצורך ייצור טנקים בגרמניה. בתגובה התקיימו הפגנות אנטי נאציות ליד המלון בו שהה.
לואיס ביקר לפני אותו קרב בבית הלבן, ונשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט אמר לו "ג'ו, אנחנו צריכים שרירים כמו שלך כדי לנצח את גרמניה". לימים סיפר המתאגרף האמריקני: "ידעתי שאני חייב להיות במיטבי, היו לי את הסיבות האישיות לכך וכל המדינה תלתה בי תקוות". בעימות שהתקיים ב"יאנקי סטדיום" לעיני 70,043 צופים השיג לואיס ניצחון בנוקאאוט.
צפו בשמלינג מפסיד ללואיס ב-1938
מיד לאחר הפסדו ללואיס ב-1938 נפגש עם שמלינג השגריר הגרמני בארה"ב הנריך דיקהוף, בעקבות הוראה שקיבל מגבלס, ושאל אותו: "מה קרה? הוא נתן לך מכה לא חוקית בכליה, נכון שהם רימו?". המתאגרף ההגון סירב לשתף פעולה עם התוכנית והשיב: "לא, הר דיקהוף. הפסדתי בצדק". מספר חודשים לאחר מכן נפטר ג'ייקובס, שהיה מעשן כבד והירבה לשתות אלכוהול, מהתקף לב בגיל 42.
לאחר ההפסד ללואיס הפסיק המשטר הנאצי הנבוך לתמוך בשמלינג. על אף שזכה באליפות גרמניה ואליפות אירופה (ניצח את אדולף הוזר בנוקאאוט), הוא הפך לספורטאי הצמרת היחיד שגויס לוורמאכט כצנחן במלחמת העולם השנייה בהיותו בן 34, הרבה מעבר לגיל הגיוס, נפצע בברכו מפגז בקרב בכרתים ושוחרר לאחר שהחלים אחרי שנמצא בלתי כשיר לשרת.
בתום המלחמה חזר שמלינג להתאגרף אחרי שעבר להתגורר בהמבורג וחיפש דרכים להתפרנס. הוא פרש סופית ב-1948, בהיותו בן 43. בשנות ה-50 החזיק בזיכיון של חברת "קוקה קולה" בגרמניה, הפך לאיש עשיר וניהל את העסק עד לשנות ה-90 לחייו. הלב הגדול איפיין אותו גם בשנותיו האחרונות כשדאג לתרום כסף לצדקה.
"מזל שהפסדתי ללואיס, עוד הייתי הופך לפושע מלחמה"
ב-1975 התייחס להפסד ללואיס כשאמר: "בראייה לאחור, אני כמעט שמח שהפסדתי באותו קרב. תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתי חוזר לגרמניה כמנצח. לא היה לי שום קשר למשטר הנאצי, אבל היו נותנים לי מדליה והופכים אותי למודל ארי. בסוף עוד הייתי נחשב לפושע מלחמה".
שמלינג ולואיס הפכו לחברים טובים והגרמני אף מימן את התרופות להן נזקק האמריקני בימיו האחרונים ואת הוצאות הקבורה שלו לאחר מותו באפריל 1981. הוא הגיש מעטפה עם כסף להנרי לוין, הנער היהודי אותו הציל 43 שנה קודם לכן בליל הבדולח, ואמר לו: "תן את זה לגברת לואיס ותגיד לה שזה ממקס".
שמלינג חי עד גיל 99 והלך לעולמו ב-2005, קנצלר גרמניה גרהארד שרדר ספד לו: "מקס שמלינג היה אליל עבור דורות בגרמניה, ולא רק בגלל האיגרוף". כשלוין נשאל מדוע הפר את הבטחתו לשמלינג וסיפר ב-1989 על הצלתו הוא השיב: "הייתי בן 65 והוא בן 84. לא הייתי בטוח כמה זמן עוד נהיה שנינו ביחד בעולם הזה".
"לא רציתי שיזכרו אותי כספורטאי טוב וכאדם לא טוב, לא יכולתי לסבול את המחשבה הזו", נהג שמלינג לומר, ומהבחינה הזו באמת שלא היה לו מה לדאוג כאשר נפרד מהעולם. על שמו קרוי היכל ספורט בברלין.
