לפני מספר ימים קיבל ג'פרי לורי, כשהפעם על ראשו כובע של מפיק על, הודעה משמחת בהקשר של אדולף היטלר: לאחר שלוש שנים וצילומים בתשע מדינות, הושלמה סוף סוף הפקתו של הסרט "היטלר, החידה האיומה ופשרה" שמבוסס על הספר המופתי של סבסטיאן הפנר ומתאר את חייו, עלייתו לשלטון ומנהיגותו הרצחנית של הפיהרר. לורי, שזכה כבר בשני אוסקרים כמפיק, אחד מהם על הסרט הנהדר "אינסייד ג'וב" על מעללי ושחיתות וול סטריט, כבר שפשף חרבות לקראת אוסקר שלישי. יהודים, היטלר, היסטוריה הם החומרים שמהם עשויים פסלוני הזהב.
כמה ימים לאחר מכן קיבל לורי (יהודי בעצמו), הפעם כשעל ראשו הכובע של הבעלים של קבוצת הפוטבול פילדלפיה איגלס, הודעה קצת פחות משמחת בהקשר של היטלר. בערך. מתברר ששחקן הקבוצה, דשון ג'קסון, העלה כמה סיפורים לחשבון האינסטגרם שלו ובהם ציטט והילל את לואיס פראחן נשיא אומת האיסלם האנטישמי, שאינו מאמין בלגיטימציה לישראל, חושב שהיהודים עם השררה הם האויב שלו ומאשים יהודים בהוליווד כי הם בלבלו את היוצרות בין נשים לגברים ולהיפך ועודדו מתירנות יתר. כן העלה ג'קסון ציטוט שיוחס בטעות להיטלר ("היהודים יסחטו את אמריקה. התוכנית שלהם לשלוט בעולם לא תעבוד אם השחורים יידעו מי הם באמת").
לא העיפרון הכי חד בקלמר
ג'קסון הביע צער מספר פעמים על הפוסט, נפגש ודיבר בטלפון עם ראשי הקהילה היהודית וראשי הקבוצה. "לא הבנתי מה הקטע הזה אומר. אני מצטער על כל כאב שגרמתי. אנחנו צריכים להילחם בגזענות ובאנטישמיות". ג'קסון העלה עוד כמה הודעות בטוויטר ובאינסטגרם, שבהן הביע צער על המסרים שלו והבטיח לחנך את עצמו בנושא. כמו כן ביקש לוודא שעוקביו מבינים שהוא יודע מי זה היטלר ושהוא יודע שהיטלר היה אדם רע.
הליגה והקבוצה הוציאו הודעות תאגידיות לפיהן הסיפורים שהעלה ג'קסון אינם הולמים, פוגעניים, מפלגים ועומדים בניגוד לערכי הליגה של שוויון, כבוד והכלה. "בלי קשר לכוונות של ג'קסון, אין למסרים שלו שום מקום בחברה שלנו, והם אינם נתמכים על ידי הארגון", כתבה הקבוצה בהודעה. "אנחנו מאוכזבים מהמסרים, ומזכירים לדשון ג'קסון שוב שהוא צריך להשתמש בפלטפורמה שלו כדי ליצור חברה של שוויון, כבוד ואחדות. אנחנו עדיין שוקלים את צעדנו לגבי העתיד".
אפשר היה לגמור את הסיפור הזה פה. להגיד שג'קסון, למרות שלמד באחת האוניברסיטאות הטובות באמריקה, ברקלי, הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר (הרגע הכי מכונן שלו בליגה היה כששמט את הכדור בכוונה כדי לחגוג טאצ'דאון עוד לפני שעבר את קו ההבקעה). אפשר אפילו היה לשים אותו בתור מקרה מבחן למה שהחבטות החוזרות בראש יכולות לגרום למוח של השחקן. אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא מה שקרה לאחר מכן.
ואז הבריון נכנס לפעולה
הליגה והקבוצה הוציאו הודעות. ככה עובדים תאגידים. קודם כל מצמצמים נזקים. השחקנים שתקו. כל הגיבורים שכורעים ברך ויוצאים נגד אלימות כלפי קבוצות מיעוטים עמדו בצד, גיבורי הטוויטר בלעו את ציוצם, ללברון ג'יימס לא היה מה להגיד. כל השחקנים שהתאכזבו מדרו בריז, שאמר שהוא לא יסכים לעולם עם שחקן שלא נותן כבוד לדגל או להמנון של אמריקה וכורע ברך כדי למחות, כל השחקנים האלו שתקו כשהמטרה להתקפה הייתה רק יהודים. רק סטיבן ג'קסון לא שתק.
סטיבן ג'קסון היה בריון. הוא גדל למציאות בריונית. קריירת הכדורסל שלו כמעט והלכה לאיבוד בגלל שהיה כזה. לא חסרים שחקנים שהאופי שלהם מעטה צל כבד על הכישרון שלהם. הוא היה אחד השחקנים הראשיים במהומה האלימה ביותר בתולדות ה-NBA, במשחק בין אינדיאנה לדטרויט. אבל הוא השתקם. משחקן בינוני הוא הפך לסקורר יעיל, שומר מפחיד ואחד שלוקח תחת כנפיו שחקנים צעירים. הוא היה חלק מהקבוצה המלהיבה של גולדן סטייט ב-2007, שהדיחה את המדורגת ראשונה דאלאס (ג'קסון הורחק בשניים מששת המשחקים). הוא גם זכה באליפות עם סאן אנטוניו. כשהאופי והכישרון שלו התחברו הוא היה חלום בלהות ליריב בשני צדי המגרש. טים דאנקן אמר עליו שהוא "החבר לקבוצה המושלם". שזה בערך כמו שסטיבי וונדר יגיד עליך שיש לך גרוב.
סטיבן ג'קסון היה החבר הכי טוב של ג'ורג' פלויד, האזרח השחור שנרצח על ידי שוטרים במיניאפוליס. הם קראו אחד לשני "תאומים" בגלל הדמיון הפיזי ביניהם. ג'קסון הגיע למיניאפוליס מיד לאחר הרצח והפך לאחד ממנהיגי ומובילי המאבק וההפגנות נגד האלימות המשטרתית כנגד קבוצות מיעוטים. הוא השתמש באיפוק ומילים קשות כדי לתאר את היחס של הרשויות כלפי אזרחים שחורים. ג'קסון מחה והתאבל, אבל הוא לא הצית את השטח.
"ישראל, רוצחת ילדים"
מי שכן הציתו את השטח היו הטרמפיסטים. קצת אחרי תחילת ההפגנות והמהומות היה אפשר לשמוע ולראות איך ארגונים שתומכים בפלסטין ובחרמות נגד ישראל, עם אמירות קשות כלפי יהודים וציונות, מצטרפים להפגנות. בהתחלה היו שם רק דגלי פלסטין, לאחר מכן פלקטים התומכים ב-BDS, ובימים האחרונים הוצפה הרשת בסרטוני וידיאו של צעדות והפגנות של "חיי שחורים חשובים" ובהם נשמעות קריאות משולבות של "ישראל, אנחנו יודעים מי את. את רוצחת ילדים". את הדברים של דשון ג'קסון צריך לשים בתוך ההקשר של הדברים הללו. העובדה שסטיבן ג'קסון הגן עליו וטען שהוא אומר את האמת, מראה שיש פה בעיה אפילו עמוקה יותר. "הוא אומר את האמת, והוא מנסה לחנך אחרים", אמר סטיבן על דשון בסרטון שנמחק מאז באינסטגרם.
סטיבן ג'קסון, אתלטים ובעלי קבוצות אחרות היו צריכים לצאת בהחלטיות נגד התהליכים הללו. יהודים הם קבוצת מיעוט עם שק של אלימות כלפיהם מהעבר. האנטישמיות החדשה, כלפי ישראל, היא דבר ששחורים היו צריכים לזרוק מעבר לגדר. אין לה קשר להפגנות על זכויות השחורים באמריקה. היא רק מלבה עוד שנאה כלפי קבוצת מיעוטים אחרת. מי שהיה קצת לומד על ההיסטוריה של זכויות האזרח באמריקה, היה יודע שאף קבוצה של לבנים לא תמכה בזכויות האזרח של שחורים כמו היהודים. גם בעולם הספורט נתנו בעלים יהודיים יותר הזדמנויות לשחקנים ומאמנים שחורים. אחת המורשות של מרטין לותר קינג היא תמונות שלו הולך שלוב ידיים עם יהודים אורתודוקסים.
אבל לכו תדעו מה הייתה שווה המורשת של קינג היום. היו בטח מאשימים אותו בחוסר מיליטנטיות. שהוא היה לבן מדי. המקרה של דשון וסטיבן ג'קסון מוכיח שחוץ מהמאבק נגד הרשויות, אוכלוסיית השחורים באמריקה תצטרך גם להתמודד במאבק הפנימי בין כורעי הברך הלא אלימים מבית מדרשו של קינג, לאלו שמטיפים את תורת השנאה של לואיס פראחן.
וכדי לסיים את הסיפור המר הזה עם היבט חיובי אפשר להביא כאן את התגובה של זאק באנר, שחקן פיטסבורג סטילרס (שחקנים אחרים, עם ייחוס יהודי כמו ג'וליאן אדלמן גם הגיבו בנושא) כמה ימים לאחר המקרה עם הג'קסונים. באנר, שניסה בכוח להסתיר את האמוציות שלו ללא הצלחה, הזכיר את ההרג בבית הכנסת בפיטסבורג שקרה בשנה הראשונה שלו בקבוצה, ואמר: "אנחנו, הקהילה השחורה, לא יכולים להתקדם הלאה ולהשאיר מיעוט אחר בחשיכה. אנחנו חייבים להבין שיהודים נאבקים באותה שנאה ובאותם קשיים. אנחנו חייבים להרים אותם ולחבק אותם. אנחנו לא יכולים לדרוך על הגב של אנשים אחרים כדי להעלות את עצמנו למעלה".
