בלתי אפשרי לומר מילים שיעיבו על יכולתו הגבוהה של מנור סולומון באצטדיון אלפרדו די סטפנו במדריד. הבחור בן ה-21, אקס מכבי פ"ת, נתן הופעה גדולה בגוב האריות והיה שותף בכיר לניצחון 2:3 של שחטאר דונייצק על ריאל מדריד האגדית בשלב הבתים של ליגת האלופות.
לעומת זאת, קשה להחמיא לתקשורת הישראלית שחרגה מכל פרופורציות סבירות. גם סולומון יודע שעדיין לא הביא את גביע העולם באותו ערב. הוא, כמובן, לא אשם בהתלהבות החריגה של הפרשנים שהגזימו פראית.
מביך היה לעקוב אחרי ההתלהבות חסרת הגבולות בשיחה איתו אחרי המשחק. נראה שאם היו יכולים, המראיינים היו שולחים את זרועותיהם עד לספרד כדי לאמץ אותו לחיקם וגם לנשק את מנור. הם לא דיברו כפרשנים, אלא הפליגו לנהוג כאוהדים אישיים. איבדו את הכיוון והמינון הסביר. האדם היחיד בשיחה הזו שנשמע צלול ולא מתלהם, עם רגליים יציבות על הקרקע, היה המרואיין סולומון.
נכון שאנחנו מחפשים כל סיבה אפשרית כדי לזכות בהנאה מאחד מנציגנו. מנור עשה דרך יפה במדריד לקראת העתיד ולעסקת מכירה גדולה יותר משישה מיליון אירו, הסכום אותו שילמה שחטאר עבורו. אבל מכאן ועד להכתרתו כגיבור על?
שישה מיליון אירו הוא סכום כמעט זניח כיום במכירת ורכישת כוכבים באירופה. אותה שחטאר סירבה להצעות מאנגליה לרכוש את טטה, חברו הברזילאי בן ה-20 של מנור בקבוצה, ב-70 מיליון אירו. מעט בעולם הכדורגל, אלא אם הם עכברי-כדורגל, בכלל שמעו על טטה. ליברפול קנתה את דיוגו ז'וטה הפורטוגלי ב-45 מיליון אירו מוולבס, כדי שיהיה אצלה שחקן ספסל הנכון לכל קריאה של יורגן קלופ. מנור אפילו עוד לא שם.
יתר על כן, ספק אם מנור היה נכלל ב-11 של שחטאר במדריד, אלמלא נרשמו 10 היעדרויות בקבוצה, רובן בגלל הקורונה. סולומון נתן יופי של הופעה - אבל מכאן ועד לצאת מן הכלים ולהכפיל את הרושם ממנו רב המרחק.
בכדורגל הישראלי כבר הופיעו שחקנים שהשפיעו, כל אחד באופן אישי, על הקבוצות שלהם. יוסי בניון עשה זאת במיטב קבוצות הפרמייר-ליג, איל ברקוביץ' נבחר כאחד מגדולי המוסרים בליגה האנגלית, רוני רוזנטל תרם משמעותית לאליפות הלפני אחרונה של ליברפול ב-1990. אלי אוחנה ניגן כינור ראשון בזכיית מכלן בגביע מחזיקות הגביע ב-1988, כולל בישול שער הניצחון בגמר בשטרסבורג מול איאקס.
נכון שסולומון, בן 21 ועם אישיות בוגרת - מה שגורם בצדק לתקוות ממנו - עדיין אינו ברקוביץ', רוזנטל, בניון, אוחנה, חיים רביבו או ערן זהבי. יש מצב שהוא יתקרב אליהם ונהיה מאושרים. הלוואי. המבחן העיקרי בקריירה האירופית שלו, בעונה הזו, כמובן בנוסף על תרומתו לנבחרת, יהיה אם יגיע לקבוצה גדולה ובסכום של כ-20 מיליון אירו למשל. בסכומים האלה נרכשים טאלנטים שמביאים ברכה לקבוצותיהם הבכירות, אבל הם לא המנהיגים הדומיננטיים שלהן. בכך הוא ישבור את תקרת הזכוכית והשכר לכדורגלן כחול-לבן.
במאמר מוסגר, כשותף בשחטאר, הוא ייבחן גם אם יסייע לה לשמור על התואר האוקראיני שהיה שלה בקביעות בשנים האחרונות. העונה, בינתיים, חל מהפך כשדינמו קייב נטלה את ההובלה בזכות רכש מוצלח מקורי: מאמן בן 75 (!), הרומני מירצ'ה לוצ'סקו שהוביל לפני כן את שחטאר להישגיה.
מבחן משמעותי נוסף הוא שאת שחטאר ישפטו גם על פי המיקום שבו יסיימו בבית שלהם. לא נראה שריאל מדריד בגומלין, אינטר ומנשנגלדבאך, השותפות לבית, יקלו על חייהם, ויש ליריבות את היכולת להשאיר את ההישג של האוקראינים בגדר הפתעה במשחק חד-פעמי. אין בכך למנוע את העובדה שבמשחקים הבאים כל ישראלי גאה ירצה לראות את שחטאר וסולומון ממשיכים להצליח.
