אורי מזרחי לא תשכח את היום הזה בשנת 2014. יומיים לפני אליפות העולם בכדור-שער שנערכה בפינלנד היא נכנסה לחדר כדי לעבור בדיקת ראייה. ככה זה בכדור-שער, ספורט פראלימפי המיועד לעיוורים ולקויי ראייה: מפעם לפעם צריך להוכיח שעומדים בקריטריונים. אלא שלאחר הבדיקה הגיעו החדשות הרעות: הרופאים איבחנו כי ראייתה טובה יותר מהקטגוריה אליה היא משתייכת. מזרחי נפסלה מיידית מתחרויות ונאלצה לעזוב את הנבחרת. החלום לשחק עבור ישראל במשחקים הפראלימפיים התרסק.
קשה לתאר איך מרגישים כשאומרים לך שלא תוכלי להגשים את החלום, שאת נאלצת להיפרד מחברותיך לנבחרת, שאת מורחקת מהמשחק האהוב עליך. "יצאתי מהחדר, רצתי לכיוון המעלית ופשוט התיישבתי ובכיתי", היא משחזרת. "אמא שלי הייתה על המטוס לפינלנד מבלי לדעת שנכשלתי בבדיקה ושלא אשחק באליפות העולם. התקשרתי לפסיכולוגית שלי, הכל היה מטושטש. עד היום יש לי פלאשבקים מהרגע הזה".
בהתייעצות עם הרופאים התברר שערעור על תוצאות הבדיקה שנערכו לה מטעם IBSA (ההתאחדות הבינלאומית לספורט לעיוורים) יהיה מסוכן מאוד: אם תפסיד, לא תוכל לעשות בדיקה חוזרת בעתיד. מזרחי החליטה לוותר: "פשוט עזבתי הכל. עזבתי את הנבחרת. זה היה המשבר הכי גדול שלי. הרגשתי שכל העולם מתהפך עליי".
כעבור שנתיים, חברותיה לנבחרת נסעו למשחקים הפראלימפיים בריו, וסיפקו הופעה מרשימה: עלייה לרבע הגמר ומקום שביעי. מזרחי נשארה בבית. למרות זאת, החליטה לא לנטוש לגמרי את הספורט שנתן לה כל כך הרבה כוחות. היא החליטה המשיכה להתאמן ובמקביל החלה ללמוד חינוך גופני והפכה למאמנת כדור-שער לילדים, ומאוחר יותר גם של נבחרת העתודה. "הבנתי שאם אני רוצה להגיע לאולימפיאדת טוקיו, אסור לי להתרחק מהמקום שהפך להיות משפחה שלי, מצדי אגיע לשם כמאמנת. החלום נשאר אותו חלום, ידעתי שאסור לי לוותר עליו ושיש המון דרכים להגיע לשם, באותו ענף, רק ממקום אחר".
משקפיים בגיל שלושה חודשים
מזרחי בת ה-27 נולדה לבקנית וסבלה מבעיות ראייה מינקות. "זה היה סוג של שוק כללי במשפחה", היא מספרת. בגיל שלושה חודשים כבר התמודדה עם הקושי הראשון: הרכבת משקפיים. הקשיים התגברו בבית הספר, שם עברה חוויות לא פשוטות. "לא היה לי נעים ולא קל", היא אומרת. "הרגשתי בודדה ולא רצויה. חזרתי הביתה בוכה. קראו לי בשמות גנאי פוגעניים. בהמשך הפנמתי שמי שלא רוצה אותי אז לא צריך. בבית לימדו אותי לא לוותר".
"לא צריך" זה אולי כן לוותר?
"היו פעמים שהגבתי והיו שלא, ואז בגיל שמונה פיתחתי שיטה שאני חצי גאה להגיד אותה היום: במקום להיעלב התחלתי להרביץ. לא הייתה לי שנאה עצמית. הבנתי שלמי שיש בעיה עם איך שאני נראית זאת בעיה שלו. האלימות נועדה למנוע ממני את העלבון, אבל בסופו של דבר מצאתי חברים במתנ"ס ובתנועת נוער וזה עזר לי להבין שזאת לא אשמתי שהחיצוניות שלי כזאת".
מלבד חברים פגשה מזרחי לראשונה במסגרת תנועת הנוער את הכדור-שער - ספורט המתקיים באולם סגור ודורש שקט מוחלט. "זה נראה לי מוזר ושונה," היא אומרת. "באתי מבית של כדורסל, שיחקתי והייתי טובה, אבל המגבלה לא אפשרה להתקדם. אני אדם של משחקי כדור קבוצתיים, וזו הסיבה העיקרית שנתתי צ'אנס לכדור-שער". מזרחי הצטיינה והשתלבה במהירות בנבחרת ישראל, עד שהגיעה הבדיקה בפינלנד שעצרה את הכל. אלא שכאן הגיעה תפנית נוספת בעלילה.
הבדיקה הגורלית: "לקח לי כמה ימים לעכל"
שנת 2019. אחרי שישבה מחוץ לנבחרת במשך חמש שנים, החליטה מזרחי לקחת את הסיכון ולערער על ההחלטה, בניסיון לפלס מחדש את דרכה לנבחרת ישראל. "הייתה הידרדרות ממש קלה בראייה", היא מספרת. "דברים שלא משנים לי מבחינת היומיום, אבל כן משנים מבחינת הטופס".
מזרחי החליטה להמריא עם הנבחרת למשחקי הדירוג העולמיים באינדיאנה שבארה"ב, ולעבור שם בדיקה חוזרת. היא שבה לאימונים לצד חברותיה, אך חוסר הוודאות השפיע עליה: "מצב הביניים לא איפשר לי לחזור ישר לעניינים, כי לא היה ברור אם אעבור את הבדיקה או אפסל שוב. היו אימונים שהייתי עוזבת באמצע".
ביולי 2019 מזרחי ארזה מזוודה וטסה לתחרות הגורלית בארה"ב. אם תעבור את הבדיקה, היא תחזור למגרש אחרי כל כך הרבה שנים של געגועים למשחק. אם תיכשל, יהיה סיום כואב לתקוותיה. יומיים לפני שריקת הפתיחה, הדרמה הגיעה לשיאה: מזרחי עברה את הבדיקה בהצלחה, שלוותה בפרץ של שמחה. "לקח לי כמה ימים לעכל את זה", היא משחזרת. "חזרתי לעשות את מה שאני אוהבת".
הנבחרת, יחד עם מזרחי שוב על הפרקט, השיגה את המקום השלישי בטורניר בארה"ב. באוקטובר 2019 הן השלימו את המשימה באליפות אירופה בגרמניה: ישראל עלתה לגמר (שם הפסידה לאלופת העולם טורקיה) וזכתה בכרטיס למשחקים הפראלימפיים בטוקיו. מזרחי סגרה מעגל: משחקנית נבחרת לאדם שבור ואז שוב לספורטאית שתייצג את ישראל על הבמה הכי גדולה שיש.
גם בארגון "אתנה", התומך בנבחרת הכדור שער מתחילת דרכה, בירכו על הקאמבק המרגש: "אורי תמיד הייתה הרוח החיה מאחורי נבחרת הכדור-שער. האופי הנמרץ שלה והחיוביות היו מפתח חשוב מקצועית וחברתית". כעת מקדישה מזרחי את זמנה לאימונים לקראת המשחקים בטוקיו, בתקווה שיתקיימו בקיץ ולא יתבטלו בגלל הקורונה.
הספורט הפראלימפי נמצא מספיק בתודעה?
"ממש לא. אפילו לא חצי. רוב האנשים לא יודעים מה זה כדור-שער, למשל. נכון, יש מגמת שיפור, אבל זה לא מספיק. אני אופטימית".
מסר לשר הספורט?
"כל הישג שגורם להנפת הדגל שלנו בחו"ל מגיע לו להיות בשלטי חוצות, ולא משנה באיזה ענף. כולנו מייצגים אותו דגל ושרים אותו המנון. בוודאי שלא משנה אם זה ספורט פראלימפי או רגיל".
