(עריכה: עוז מועלם )
על הרי קולורדו המתנשאים לגובה 2,800 מטר, במדרונות התלולים המכוסים בלבן, ובקור מקפיא שמגיע ל-15 מעלות מתחת לאפס, מתאמנת בימים אלו שיינא וספי. לא מדובר כאן רק בתחביב מאתגר: המטרה היא להגיע לאולימפיאדת החורף בשנה הבאה בבייג'ינג.
גולשת הסקי בת ה-19 טסה על המסלולים במהירות של 100-90 קמ"ש, מתמרנת בין הדגלים, שמאלה וימינה, עד שהיא חוצה את קו הסיום - ואת המאמץ המטורף הזה היא עושה עם רגל אחת, בעקבות תאונת דרכים שעברה כשהייתה בת שלוש: אוטובוס שסטה ממסלולו בצומת קדרים פגע ברכב המשפחה שהתהפך מספר פעמים. שיינא ספגה את הפגיעה הקשה ביותר, והרופאים הצליחו להציל את חייה, אך נאלצו לקטוע את רגלה. אבל שום דבר לא יכול היה להכין את המשפחה לאסון המזעזע שפקד אותה כעבור שנתיים: אחותה הקטנה של שיינא, מנוחה רחל בת השנה בלבד, טבעה למוות בסירת גומי שהתמלאה במי גשמים שבחצר הבית.
"לא משתמשת במילה נכה"
שיינא גדלה ביסוד המעלה ויש לה ארבע אחיות. אביה כבר עבר לפני כן אירועים שטילטלו את חייו, כאשר איבד את אביו במלחמת יום הכיפורים ואת אחיו שנפל בלבנון.
"אני לא זוכרת את עצמי עם שתי רגליים", מספרת שיינא. "זה לא מגביל אותי, ונכה זה לא מונח שאני משתמשת בו. קשה לי לזכור את היום של התאונה, אבל ההורים סיפרו לי הכל".
מה סיפרו לך?
"אמא הייתה בהיריון, והרכב התרסק לגמרי, לא נשאר ממנו כלום. כשחברה שלה עברה במקום היא זיהתה את האוטו לפי הכיתוב 'משיח בא', והזעיקה עזרה. בהתחלה היה שקט, עד שאחות שלי התחילה לבכות. אני נפגעתי הכי קשה, ובבית החולים הסבירו להורים שלי שהאפשרות הכי טובה היא לקטוע את רגלי. אמא סיפרה שכשהתעוררתי אמרתי לה שכואב לי והראיתי לה שריטה קטנה ביד, בכלל לא התייחסתי לרגל".
איך התמודדת עם המצב בבית?
"ההורים היו כל הזמן סביבי, דאגו לתת לי ביטחון. כשהגעתי לגן בפעם הראשונה, שמו עליי שמיכה כדי שלא יראו. כשכל הילדים באו והתרגשו שחזרתי, אני מההתלהבות העפתי את השמיכה כדי להראות להם - 'הנה, אני בלי רגל'. אף פעם לא הרגשתי חוסר ביטחון. לא התייחסו אליי מוזר, החיים ממשיכים".
נתקלת בהערות פוגעניות?
"כן, אבל הילדים שהיו חברים שלי נורא קיבלו את זה ואפילו הסתקרנו. זה היה מגניב עבורם שיש להם חברה בלי רגל. כשגדלתי קצת שמעתי לחשושים, אבל לא לקחתי ללב. אני יכולה להבין ראש של ילד שלא ראה בחיים דבר כזה".
"הלב דופק על 200"
שיינא בחרה להסתכל למציאות בעיניים ומצאה דרך להוכיח לעצמה ששום מגבלה לא תמנע ממנה לכבוש יעדים. הרומן עם השלג החל כשקרוב משפחה המתנדב בעמותת ארז הכיר לה את עולם הסקי, שהפך מהר מאוד למרכז חייה.
עמותת ארז הוקמה ב-1999 על ידי מספר חברים שעוסקים בחילוץ, בניווט ובהישרדות בתנאי שלג קיצוניים. היא מסייעת לנכי צה"ל, ובשנים האחרונות החלה לעבוד גם עם ילדים ונערים עם מוגבלויות, שלומדים לגלוש עד שמגיעים לרמה של עצמאות מוחלטת על ההר. את שיינא מלווה מקרוב השחיינית הפראלימפית לשעבר ענבל פיזרו, שנותנת לה הכוונה מנטלית ומקצועית. "מהרגע שבו הרגל שלי נגעה בפעם הראשונה בשלג התאהבתי בספורט הזה", משחזרת שיינא.
ההתחלה בטח הייתה קשה.
"היו לי הרבה נפילות, אבל מתגברים. אתה מרגיש שאתה מנותק מהכל, הנוף והשלג ממכרים. הייתי שעה מהבית בחרמון, ותמיד נשארתי אחרונה עד שהיו צריכים לסגור את האתר. הייתי חוזרת באפיסת כוחות. כשאתה משתפר מתחילים לקלוט כמה זה כיף להיות בשליטה. במהירויות המטורפות מרגישים את האדרנלין בגוף, הלב דופק על 200. ללא הסקי החיים שלי היו הרבה יותר משעממים".
"אמרו לי או חצאית או סקי"
בשנים האחרונות רואים יותר ויותר ספורטאיות פורצות דרך שמוכיחות שאורח חיים דתי לא אמור להוות מכשול בקריירה המקצוענית. אחת מהן היא הסייפת האמריקאית איבתיחאג' מוחמד, שמתחרה עם חיג'אב. גם שיינא רוצה לעשות היסטוריה ולהפוך לראשונה שמתחרה עם חצאית באולימפיאדת החורף. לבייג'ינג יעפילו 80 גולשות במקצים השונים - 55 דרך הדירוג העולמי (ספורטאית אחת למדינה), 25 נוספות דרך כרטיס מיוחד.
הבנתי שבהתחלה ההורים לא ממש התלהבו.
"היו חששות בגלל שאני באה מבית דתי והבנים מדריכים - כל מיני דברים שכביכול מתנגשים עם ההלכה - אבל ההורים אף פעם לא עצרו אותי. בכל פעם שהייתה בעיה הלכתית, הם דאגו למצוא פתרון והמשיכו לתמוך. מאז שהתחלתי לגלוש אני עם חצאית, אף פעם לא חשבתי על אפשרות אחרת. אחר כך היו בעיות כי רציתי להתקדם לסקי תחרותי והיה צריך אישורים".
אז איך זה הסתדר בסוף?
"בהתחלה פיזרו אמרה לי שינסו לקבל אישור, אבל 99 אחוז שזה לא יצליח, כך שלא יהיו לי ציפיות. אפילו אמרו לי שאני צריכה לבחור, חצאית או גלישה. ידעתי שזו ההחלטה הכי חשובה שאני צריכה לקחת בחיים. ואז, כשהייתי במחנה אימונים בקנדה, קיבלתי את הבשורה המשמחת. הייתה לי אמונה בקדוש ברוך הוא שזה יסתדר, ואני רואה בזה נס".
ואיך הכל מסתדר עם השבת?
"אני לא מתאמנת ומתחרה בשבתות. יש עליי גם השגחה - בגלל הקורונה, אתרי הסקי מפוצצים בסופי שבוע, אז השם איתי ומסדר לי את הדברים".
איך את מסתדרת כלכלית?
"העמותה תומכת בי, היא יותר ממשפחה עבורי, וגם התאחדות ספורט הנכים עוזרת, אבל אין ספונסרים, ואני חוששת שאם לא אמצא מקורות מימון נוספים, לא תהיה לי האפשרות להמשיך. מקווה שיהיה מי שיעזור".
מה זה יהיה בשבילך להגיע לאולימפיאדה?
"זה יהיה מדהים. לא התראיינתי עד היום, ואם בזכות הכתבה הזאת ילד או ילדה יאמינו שהכל אפשרי, אז עשיתי את שלי. אולי זו השליחות שלי בחיים. בבית לא נתנו לי שנייה אחת להיות בספק בגלל שאני נכה, ואף פעם לא אמרתי שאני לא יכולה. מודה להורים שלי שנתנו לי את ההזדמנות וסמכו עליי כששלחו אותי לחו"ל לתקופה ארוכה, כדי לעשות את מה שאני כל כך אוהבת".
