יום למחרת הניצחון ההיסטורי על ליברפול במחזור הרביעי של הליגה האנגלית בתחילת החודש, אני כאוהד של האדומים לא רק שלמדתי לספור מחדש עד שבע, אלא גם היכה בי גל של נוסטלגיה. נקודה כואבת מן העבר הקשורה לקבוצה מברמינגהאם, אי שם בחמישה באפריל 2009, אז ליברפול ומנצ'סטר יונייטד נאבקו על האליפות.
במחזור ה-31 אסטון וילה הוליכה באולד טראפורד 1:2, כריסטיאנו רונאלדו איזן ל-2:2 ופרדריקו מאקדה, בבכורה שלו במדי השדים האדומים, הבקיע את שער הניצחון בתוספת הזמן עבור יונייטד ולמעשה קבע את זהות האלופה.
חלף מאז יותר מעשור, וכפי שידוע, כשאנחנו נזכרים במשהו בצורה נוסטלגית, אנו נוטים להתמקד ברגעים החיוביים ולאו דווקא בשליליים.
למה דווקא וילה ומה שם היה כל-כך חיובי? אז זהו, וילה ההיא בעונת 2008/2009 הייתה קבוצה מרגשת, התקפית, סוחפת והיא כל-כך מזכירה את גרסת 20/21, לפחות עבורי. קודם כל בגלל הכדורגל החיובי שלה, שחקני מפתח צעירים והכי חשוב – בריטים, וכמובן שחקן בית אחד שמתעלה מעל כולם ומוביל את הקבוצה, כבר הבנתם במי מדובר.
בחרתי להתמקד בארבעה צמדים של שחקנים במעין מראה מול "וילה" ההיא ל"וילה" של היום שלא משאיר צל של ספק, גרסת 2.0 היא הדבר האמיתי. בעמדת החלוץ ניצב לו אוֹלִי ווטקינס (24), מהיר, טכני, ממש לא חלוץ 9 קלאסי אך פינישר מדופלם – שחקן העונה שעברה בליגת המשנה, סיים עם 26 כיבושים ושלושה בישולים.
אף שחקן לא היה מעורב ביותר שערים ממנו. הכפיל של גבריאל אגבונלהור, שכבר הספיק לתלות את הנעליים. רבים זוכרים שבשיאו היה נדמה שרק בן ג'ונסון על ממריצים מאולימפיאדת סיאול 88' יכול היה להשיג אותו בריצה.
השני הניצב בפני מראה הוא הקיצוני השמאלי, אשלי יאנג שבגיל 35 עדיין נותן בראש באיטליה אצל אנטוניו קונטה באינטר, מול ג'ק גריליש. יאנג בשיאו במדים הסגולים היה אחד הטובים בליגה בעמדתו ולא סתם הגיע בהמשך דרכו ליונייטד של פרגוסון. גריליש (25) כבר היום שייך לסגל הנבחרת האנגלית, וממשיך לבסס את עצמו כאחד הטובים בעמדתו בליגה, כשבקיץ השמועות קשרו אותו גם למעבר ליונייטד. יש שיגידו שההשוואה הנכונה היא בין גריליש לאגבונלהור כי שניהם שחקני בית נאמנים, אבל העמדה על המגרש היא זאת שהכריעה.
ג'יימס מילנר, "בורינג" ג'יימס מילנר, או בקיצור "מילי" - החייל האולטימטיבי. האגדות מספרות שהוא רץ בדיוק כמו פעם. "מילי" בצעירותו נחשב לכישרון הכי גדול שהיה למחוז יורקשייר להציע. אין ספק שבציפיות הוא עמד בגאון וזכה בשלל תארים בקבוצותיו לאורך הקריירה ועדיין נחשב לשחקן סגל לגיטימי תחת יורגן קלופ.
אי-אפשר להגיד את אותו דבר על רוס ברקלי (26), אך כמות הכישרון שיש לו ברגליים עולה על מילנר. אולי זה חוסר מזל או בחירות לא נכונות, אבל נדמה כי בווילה הוא יכול לחזור למסלול הנכון. המספרים בצד שלו. בשתי עונות האחרונות במדי "הבלוז" רק ססאר אספיליקווטה בישל יותר ממנו, כשברקלי עם תשעה מול תריסר של "אספי", וזאת כשהוא פותח ב-26 משחקים מתוך 78 משחקי הליגה בתקופה הזאת. הוא גם אחד מבין 12 שחקנים עם יותר מ-90 אחוזים במסירות מדויקות. מטורף.
ההשוואה הרביעית והאחרונה היא בין ג'ון מקגין (25) הסקוטי לבין גארת' בארי. מקגין הספיק לקחת חלק בפירוק של ליברפול לחתיכות ב-7:2 עם שער משלו, וגם הכאיב לנו הישראלים בדו קרב הפנדלים כשכבש את הראשון לפני ההחמצה של זהבי וניפץ את חלום היורו. שניהם קשרי אמצע. בארי היה יותר הגנתי לעומת מקגין שיש לו אוריינטציה התקפית, אך שניהם לוחמים חסרי פשרות, עמידים, ונדמה שהם יכולים לרוץ כמה שרק ירצו. בארי סיים את הקריירה עם 653 משחקי פרמייר ליג (שיא כל הזמנים), אבל פרש במדי ווסט ברומיץ' השנואה מפרוור צמוד לברמינגהאם, כשהמשחק בין שתי הקבוצות השנה יהיה דרבי חם במיוחד. אם מקגין ישחק מחצית מכמות המשחקים של בארי בקריירה הוא יהיה מרוצה. שווה לשים עין על הסקוטי המצוין.
השוואת בונוס; עמדת המאמן. כשעושים "גוגל" על דין סמית' השם הראשון שעולה הוא של מאמן האגדי של מכללת צפון קרוליינה, אגדה שהייתה באמת, שבין היתר היה חלק מרכזי בחייו של מייקל ג'ורדן הצעיר, שהדריך אותו לאליפות המכללות לפני הפיכתו לשחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים.
בחזרה למחוזותינו, דין סמית' האנגלי הוא סיפור בפני עצמו, אוהד שרוף מלידה, זה עבר לו בירושה מסבא ואבא. בגיל 11 הוא ראה את קבוצתו מניפה את גביע אירופה הנחשק מול באיירן מינכן ב-82. ישב ביציעי "הווילה פארק" באופן קבוע בצעירותו ואביו היה סדרן ביציע. וילה היא תמצית חייו בצורה כזאת או אחרת. ג'ון טרי זוכה גביע אירופה בעצמו, הוא עוזרו הנאמן שהניסיון שיש לו ברזומה אינו מוטל בספק.
מרטין אוניל הדריך את וילה בעונת 2008/09. אוניל הוא תלמידו הבולט של בריאן קלאף, שהוביל את נוטינגהאם פורסט לזכייה באליפות אחרי עליית ליגה ושתי זכיות בגביע אירופה לאלופות בשנות ה-70. אוניל היה אחד השחקנים שקלאף סמך עליהם הכי הרבה בפורסט האגדית ההיא, כך שגם סמית' את טרי יכולים לספר כמה סיפורים לחבר'ה כמו שאוניל בטח סיפר לחניכיו.
נוסטלגיה נחשבת למשהו מר ובמקביל גם מתוק. היא מתוקה כי היא נותנת לנו "לחיות" את רגעים הטובים מהעבר, והיא מרה כי היא מזכירה לנו כל פעם מחדש שאותם רגעים לעולם לא יחזרו, כמו גביע האירופה של 82'. ואולם, הסגל של 20/21 הוא לא פחות מוכשר מהחבורה של 08/09, אז לשחזר את זה (מקום שישי) אכן אפשרי. המאמן דוגל בכדורגל התקפי, הבעלים המצרי "שופך" כסף ומראה רצינות. וילה השקיעה 144.5 מיליון פאונד לרכש בעונה הקודמת ו-81 בקיץ הנוכחי. סוכנויות ההימורים לפני הקיץ הכריזו עליה כיורדת כמעט בטוחה, אך אחרי שלושה ניצחונות בשלושת המחזורים הראשונים והרכש הנוצץ, היא בעלת סיכויים גבוהים לסיים בטופ-10. וכן אגיד גם את זה - אפשר לרגע לשים בצד את הסיבות למה נכבשים כל-כך הרבה שערים באנגליה העונה. אם זה ה-VAR, או בחוסר בהכנה מסודרת - בינינו זה גם לא מעניין - ולהתמקד בכדורגל הנהדר שיש לנו.
מי אני שאלך נגד ההיסטוריה, הנוסטלגיה, הסגל הצעיר והרעב, המאמן המרגש וההתקפי, הכסף והמסורת של אחד המועדונים הגדולים בממלכה (שבע אליפויות, שבעה גביעים ואליפות אירופה אחת). המשחק ביום ראשון הקרוב מול לסטר (21:30 שעון ישראל) הוא מבחן מצוין לבדוק עד כמה וילה עשויה מהחומר נכון.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
