"הוכחנו שאנחנו שייכים", אמר ג׳ימי באטלר. כתבת הקווים ביקשה ממנו לסכם בכמה מילים את המשחק, ובאטלר נתן לה את קורות חייו.
ההפסד הזה הוא על הכתפיים של לברון. מתישהו ברבע השלישי הוא חטא בחטא הגאווה: אם באטלר שומר עליי, אני אשמור עליו. כיוון שבאטלר שמר על לברון, הם היו צמודים. מה נגיד: זה כמו שהמוות דופק לך בדלת ומציע לך טיול לילי. אם יש לך אפשרות אתה מוותר.
שמירה על באטלר היא עינוי. הוא חותר למגע גופני. בגוף שלו אין שום מילימטר מפנק, הכל כואב. אתה לא מרגיש את העינוי שהגוף שלך עובר בשמירה כזו. זה עינוי מצטבר, כמו חוב לבנק. בנוסף לזה הוא החזיק בכדור בכל התקפה. לברון לא היה יכול לנוח לשנייה. הוא היה צריך להיות על עקביו. ולך תדע מאיפה באטלר יתקוף הפעם, וצריך להיזהר גם מהמסירה.
ברבע האחרון לברון היה גמור. שום פקודה לא עברה לו למוח. הוא התפשר על שלשות ארוכות, עשה פעמיים צעדים, אוליניק חטף לו כדור קריטי מאחור. בסוף הוא תפס את קוזמה והעביר אותו לשמור על באטלר. כמו לשים ארנבת בכלוב אטום עם אריה.
וגם פרנק ווגל נושא באחריות. היה ברור שהפאולים המוקדמים של דייויס ישפיעו על דקות המשחק והכשירות של לברון. הוא היה חייב להעביר את משימת השמירה על באטלר למישהו אחר. זה לא בדיוק שלברון עצר אותו. וגם: במשחק 2 ווגל ערער על כל שריקה גבולית. פאול שלישי שלא היה לדייויס והוא מוותר? מה היה לו להפסיד?
העבירות של דייויס והעובדה שלא הצליח לשחק מתוך השמירה הכפולה הכריחה את הווארד לנסות להיות מה שהוא אף פעם לא היה.
ניסיתי לחשוב אם ראינו פעם "גבר" כמו באטלר. אם ראינו שחקן כזה. שילוב של כשרון ספורטיבי כזה מגוון בשני הצדדים, ואופי. לא מצליח להיזכר. כמה שהתעמקתי בזה חשבתי: ג׳ימי באטלר הוא הנגטיב של ראסל ווסטברוק.
הגיבור שנתלה מחלון בבניין רב קומות
זה היה נצחון הרוח של מיאמי, נצחון בהשראת באטלר. היו לה אלף סיבות להישבר במשחק הזה: הכל הלך לה נכון והיא היתה רק ביתרון שלוש, הלייקרס איבדו אלף כדורים ואיכשהו עלו ליתרון לקראת הסוף, אנתוני דייויס לא נכנס למשחק והם לא הצליחו לסגור את המשחק, מוריס חלם שהוא ריי אלן והירו חלם שהוא לא. ובכל פעם הם מצאו איזו דרך, גיבור, זווית חדשה כדי לעלות שוב ליתרון.
זה היה כמעט כמו לראות מותחן שבו הגיבור נתלה בידיו מתוך חלון בבניין רב קומות. עיניך משוטטות בפחד: יחזיק רק עד שהשעון יספור את מותו לאחור, או יחזיק?
חלק מהתרבות של מיאמי היא להסתכל על מה שיש. לא רק על מה שאין. כל העולם ראה שאדבאיו לא משחק. מיאמי, מנגד, ראתה: עוד דקות לקלי אוליניק, הפתעת הסדרה עד עכשיו.
השורה הסטטיסטית: מיאמי ניצחה כל רבע. ג׳יימס ובאטלר הוליכו את הקבוצות שלהם בכל הקטגוריות העיקריות.
הבעיה היחידה של באטלר היא בעיית מיתוג. אם אתה לא ממתג את עצמך ומתנהג כמו סופרסטאר, למה שיתייחסו אליך כמו אל סופרסטאר, כולל השופטים. לא שהדברים האלו מעניינים את באטלר.
לברון הביא לסדרה זריקה חדשה. הוא הולך לסל בצעד וחצי אירופאי, כאילו מתיישב באוויר על העכוז השמאלי שלו, אוחז את הכדור מלמטה ובתערובת מפליאה של רגש וכוח, הוא מנשק את הכדור מהלוח לסל. חתיכת שחקן צריך להיות כדי לחדש את המשחק שלך בגיל ספורט מתושלחי.
רונדו ירד למציאות. בסוף הוא כבר פחד לקחת שלשות. ואתם יודעים מהי המציאות: ג׳יי אר סמית בסדרת גמר.
מיאמי קיבלה תרומה מכל שחקן שעלה למגרש. ספולסטרה הימר על כל פאזל מהספסל כדי שלשחקני החמישיה יישאר אוויר לעזור לבאטלר. ישנן הרבה תמונות "ג'ימי באטלר" מהמשחק. החיוך הפסיכופטי. הנקודות הרצופות בדיוק כשהיה נראה שמיאמי מתקפלת. המחווה לרונדו אחרי הפאול הקשה עליו. שתי דקות לסוף הוא לא יכול לקום אחרי פאול עליו.
הכדור האחרון אצלו. המשחק גמור. הוא מוסר את הכדור ומבקש אותו מיד חזרה. הוא גמור. הוא נעמד עם הכדור וגוחן, מסתכל על שחקני הלייקרס שלאט לאט בורחים מהמגרש. לברון כבר עמוק במנהרה. כמו אדם שהמוות דופק על דלתו באמצע המסיבה ומבקש ממנו לבוא לסיבוב. הוא מתחמק, ורוח הרפאים מכריזה: ניפגש בעוד יומיים. 24 שניות ההתקפה חולפות. מיאמי איבדה את הכדור. אין אף שחקן של הלייקרס בסביבה כדי לקחת ממנו את הכדור.
הוכחנו שאנחנו שייכים. עכשיו אפשר להתחיל לשחק. יש סדרה.
