שישה אוהדים חוזרים למגרש ומספרים על הגעגוע ליציעים
(צילום: צלמי ynet )
בית"ר ירושלים בשבילי היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל - היא מייצגת מסורת, סמלים וערכים, את עיר הבירה שלנו. הגעגוע לא מרפה. זה כמו ילד שאביו נמצא במקום רחוק והוא כל כך מתגעגע לראות אותו שוב. הצפייה דרך הטלוויזיה לא מזכירה אפילו בקצת את החוויה ביציע, את דפיקות הלב, את הריח של הדשא, את הטירוף של האוהדים. אין אלטרנטיבה אמיתית, אפילו לא צפייה עם חברים ובירות בסלון.
הגעגוע לא מרפה מאז המשחק האחרון שבו הייתי, ה-0:2 על מכבי חיפה בטדי. הספקולציות, הפרפרים בבטן, הדיונים על ההרכבים, המערכים וההימורים על התוצאה, שיחות היום לקראת המשחקים. שעתיים לפני כבר מגיעים לאצטדיון כדי להספיק להתמקם ולא לפספס את החימום. בחוץ יש אווירה מיוחדת, כולם קורנים מאושר ומהתרגשות, והרגע הזה שבו עוברים את הכירטוס ונכנסים לטדי - אין שני לו.
היציע האהוב עליי הוא המערבי. נורא כיף לראות את מה שקורה על ספסלי הקבוצות ואת האינטראקציה עם השופטים. אני יושב באזור המנויים, כך שהחברים ליציע קבועים. כל מהלך או שינוי מערך של מאמן זוכים לדיון מעמיק. הרגע הכי שמח חוץ מהשערים הוא כששרים כולם ביחד את "הפרח בגני" של זוהר ארגוב. חוויה אדירה.
הייתי עושה הכל כדי לחזור ליציע, אם זה להתחסן או להיות בסגר ארוך שאחריו התחלואה תרד לאפס. הקורונה הרסה את התשוקה לספורט, והרבה פעמים אני מתעורר בבוקר של משחק בלי לדעת שהוא מתקיים בכלל. כדורגל בלי קהל הוא כמו גוף בלי נשמה. אני מקווה שמבצע החיסונים יוכתר בהצלחה ונוכל לחזור למקום הטבעי. הדבר הראשון שאעשה יהיה לנשום את ריח הדשא.
אנחנו כמה חברים שיושבים באופן קבוע באותה שורה. על אחד הכיסאות יש חתימה של איסק קואנקה, ששיחק בקבוצה לפני שלוש שנים. היה משחק שבו הוא לא נכלל בסגל ובא לשבת איתנו, אז החתמנו אותו על הכיסא וגם על החולצה. מרגש וגם מדכא להיזכר בזה.
מצד אחד לחזור לטרנר בשבילי זאת שמחה מהולה בעצב, כי האוהדים לא נמצאים במגרשים. כל האווירה חסרה לי מאוד, והגעגוע הוא עצום. אוהדי הכדורגל עוברים תקופה קשה, נמאס לראות את המשחקים דרך הטלוויזיה. תמיד הייתי רגילה להיות שותפה למשחק. כשהאוהדים מגיעים למשחקים הם משפיעים על התוצאה, כי השחקנים מקבלים מהם אנרגיות.
7 צפייה בגלריה
"כמיילדת, אני רואה את השחקנים רק בחדר הלידה". שולי דינין, אוהדת הפועל ב"ש
(צילום: הרצל יוסף)
רוב האוהדים מתחסנים גם כדי שיוכלו לחזור ולעודד את הקבוצה. אני אשת רפואה, עובדת כמיילדת, וחלק מהתפקיד שלי זה לטפל בחולות קורונה. הייתי מהראשונים להתחסן וברור שאחד השיקולים המרכזיים בהחלטה הזאת היה כדי שנוכל לחזור לשגרה.
הרגעים הכי קשים אלה משחקי החוץ באירופה. כל שנה אני והילדים שלי ליווינו את הקבוצה לפחות במשחק אחד או שניים בחו"ל. מאוד שמחנו כשהקבוצה העפילה לשלב הבתים של הליגה האירופית, וממש רצינו לטוס עם השחקנים. הדבר שהכי חסר לי הוא להיות באצטדיון כשהקבוצה חוגגת שער וכולנו צועקים ביחד "THIS IS TERNER". גם התחושה הזאת של סוף המשחק, להישאר ביציע ולהודות לשחקנים, בלי קשר אם ניצחנו או הפסדנו. אנחנו איתם כל הזמן.
בשנה האחרונה הפעמים היחידות שראיתי את השחקנים מקרוב היו כשהנשים שלהם הגיעו לבית החולים כדי ללדת. אני תמיד משתדלת להיות זמינה כשהם באים. הגיע הזמן שניפגש גם במגרש.
לפעמים אני שואל את עצמי מה הכי חסר לי בקורונה? ברור שהכדורגל. אבא שלי גדל בשכונת התקווה ומגיל אפס היה לוקח אותי למשחקים של בני יהודה. היום המסר עובר מה שנקרא מאב לבנו. יש לי שלושה ילדים (איתי בן 15, רואי בן 12 שמשחק בילדים ג' של בני יהודה ואלון בן ה-7), וכל משחק בית וחוץ היינו מתייצבים ראשונים באצטדיון.
בדרך כלל בשבתות היינו מתחילים את הבוקר בשעה מוקדמת עם משחק של רואי, משם היינו ממשיכים לצהריים עם המשפחה בבלומפילד, ואז הפרפרים בבטן היו מתחילים לעבוד. השלב הבא היה לכסוס ציפורניים.
7 צפייה בגלריה
"כאילו האהובה נמצאת מעבר לים ואי אפשר לפגוש אותה". יובל סרג', אוהד בני יהודה
(צילום: עוז מועלם)
לפני הקורונה, קבוצות הווטסאפ היו מתחילות להשתולל: מי פותח בהרכב? עוד פעם שלושה בלמים? מה יהיה היום? מנצחים? ובדרך היינו רואים מכוניות עם צעיפים כתומים והלב היה מתחיל להתרגש. היום זה אחרת. בתקופה הזו אתה יושב, רואה לבד משחקים ומשתגע. יש עוד סגר ועוד סגר ועוד סגר וזו לא אותה אווירה, שלא מזכירה בכלום את מה שהיה לפני. במגרש אני ממש חי את הגלגול של הכדור על הדשא.
הקורונה שיבשה את הכל. זה לא אותו דבר, זה לא אותו משחק - לא מתקרב לרמת ההתרגשות. היום אני מגיע למצב שזה הרבה פחות מעניין. כשאני יודע שאני רואה את זה בטלוויזיה, ובדרך כלל לבד, אז אני מבואס. אין את הלקפוץ ולהתרגש וליהנות ממהלכים. כדורגל ללא קהל הוא חסר ערך. זה מרגיש כאילו האהובה שלך נמצאת מעבר לים ואי אפשר לפגוש אותה. לראות משחק בטלוויזיה לא מתקרב לדבר האמיתי.
כשהכדור היה מגיע לרחבה של היריבה, ישר נעמדים ומקווים שהנה... הנה... עוד שנייה זה גול. כמה אנחנו מתגעגעים לתחושה הזו, לחוויה הזו.
חונכתי על אהבת הירוק מגיל שלוש, כשאבא שלי לקח אותי לקריית אליעזר. עכשיו אני מעביר אותה מסורת לילדים שלי. איפה לא היינו עם הקבוצה? באולד טראפורד, בגראץ שבאוסטריה, בניקוסיה. בשנה הארורה הזאת לקחו לנו את הנשמה, מנעו מאיתנו את התענוג לעודד במגרש. כמה עוד אפשר לשמוע את השירים המוקלטים בטלוויזיה? אין לי מילים לתאר את התחושות.
השנים הבלתי נשכחות שחוויתי באצטדיון המיתולוגי, ולאחר מכן המעבר לבית החדש, סמי עופר. הלכתי אחרי מכבי חיפה לכל מגרש אפשרי.
7 צפייה בגלריה
"דווקא בעונה כזו אנחנו לא יכולים לחגוג עם הקבוצה". שרון רמלר, אוהד מכבי חיפה
(צילום: אלעד גרשגורן)
דווקא העונה שבה הקבוצה כל כך צריכה אותנו, האוהדים, אנחנו לא שם בשבילה כדי לתמוך, לחזק ולאהוב. אני קורא מפה לכולם, אפילו מתחנן - צאו להתחסן קודם כל בשביל הבריאות שלכם, ואחר כך כדי שנחזור כמה שיותר מהר לשגרה. אני התחסנתי פעמיים בתקווה שיתאפשר לעשות את מה שפעם היה מובן מאליו.
המגפה הזאת לקחה לנו את הדבר שאנחנו כל כך אוהבים. כשנכנסתי לסמי עופר לצורך הכתבה הרגשתי צמרמורת מטורפת ועצבות גדולה. לראות את היציעים הריקים שרק מחכים להתמלא שוב בירוק. נקווה לזמנים טובים יותר.
השנה הקבוצה כל כך מצליחה, ואנחנו לא יכולים ליהנות ולשמוח איתה. מתגעגע לשבתות האלה שבהן השאלות היו רק מי אוסף את מי למשחק, מי מקשט את האוטו, ואיזה הרכב יעלה המאמן. הקורונה הוציאה לנו את הרוח מהמפרשים. אני מתגעגע לצעקות במגרש, לרעש פיצוח הגרעינים - אפילו הקולה הרבה יותר טעימה מאשר בבית. אני שומע את השיר "תחזרי, תחזרי" של אייל גולן ומתפלל כבר לרגע שבו נוכל לחזור לראות את מכבי חיפה האהובה שלנו.
יש אצלנו שיר ביציע שנקרא "האישה כבר אמרה לי זה או אני או מכבי". אז מכבי ת"א בשבילי היא עדיין לא כמו האישה, אבל במקום השני לפני כל שאר הדברים. האהדה לקבוצה התחילה בבית מגיל אפס. גדלתי בקריית־שלום, ואבא שלי ז"ל דחף אותי לזה גם בכדורגל וגם בכדורסל. לפני משחקים גדולים אני תמיד רואה תקצירים של מפגשי עבר עם אותה היריבה - ממש פריק צהוב - ולא סתם החולצה האהובה עליי היא של אבי כהן ז"ל עם הכיתוב "אופנת ברוך".
הקורונה פשוט הרגה אותנו, מתים כבר לחזור למגרש. מתגעגעים לשיר את השירים שלנו, מחכים כבר לחזור לבלומפילד האהוב. מה שהכי חסר לי זאת האווירה במגרש עם החברים, אפילו חילופי הקללות עם הקהל היריב. ההרגשה של להיות במגרש ובבית היא שונה לחלוטין. אי אפשר להתפרק ולהשתגע עם כולם ביציע, ובבית אי אפשר לצעוק או לקפוץ משמחה כדי לא להעיר את הילדה.
7 צפייה בגלריה
"אי אפשר לקפוץ משמחה בבית כי הילדה תתעורר". אבי קוקנרייב, אוהד מכבי ת"א
(צילום: עוז מועלם)
אני זוכר את המשחק האחרון שהייתי בו, ה-0:3 על הפועל בדרבי. ללכת לעבודה אחרי שאתה מנצח בדרבי זה אומר שהחיוך לא יורד מהפנים במשך שבוע. כמה אני מתגעגע לזה.
גם הגעגוע לחברים ביציע הוא גדול. אנחנו יותר מעשור ביחד אותם אנשים, יושבים באותו מקום. בעזרת השם בקרוב נחזור לשורה הראשונה בשער 11. זה פשוט אבסורד שאין אלטרנטיבה לדבר האמיתי, שום דבר לא משתווה לחוויה לראות מקרוב את הכדור ננעץ ברשת.
בשורה התחתונה, כדורגל בלי קהל זה כמו חיים בלי תכלית. ביום שבו מחזירים את הקהל למגרשים, אני מתייצב בבלומפילד כמו גדול שעה לפני פתיחת השערים!
שנה בלי מגרשים. שנה שבה אני צופה במכבי נתניה שלי דרך הטלוויזיה, והיא המסכנה לא מבינה למה אני צועקת עליה אחרי עוד החמצה משוגעת. היא בסך הכל טלוויזיה.
הקורונה הרסה לנו את חוויית הכדורגל. התכנון המוקדם של "מי בא ומי שומר מקום למי", הנסיעה והפקקים, התורים בכניסה, הלב שדופק בזמן העלייה ליציע, הדשא הירוק והיפה, שירים כמו "אתה תבוא עד הגדר" לכל שחקן שמתחמם, ואפילו כוס הקולה נטולת הגזים מהמזנון - כולם הוחלפו ב"שים את ההתרעות בנייד על השתק", ו"תגביר את הטלוויזיה, לא שומעים".
7 צפייה בגלריה
"הטלוויזיה המסכנה לא מבינה למה אני צועקת עליה". יעל שפיץ, אוהדת מכבי נתניה
(צילום: אורן אהרוני)
הפרומואים והניתוחים של הפרשנים הם באמת ניסיון נחמד להפיח בנו ריגוש כלשהו כשאנחנו בבית, אבל אף אחד מהם לא מכין אותנו לשנייה שאחרי שריקת הפתיחה. לדממת האלחוט שבה כל מה ששומעים זה קולות שמזכירים משחק אימון. המאמן צועק לרוץ קדימה, צליל הבעיטה מורגש היטב, וזעקת השחקן שנופל לדשא אחרי עבירה חודרת לכל קירות הבית. גם האפקטים הווקאליים בדמות שירי אוהדים שנלווים כפסקול לשידור, או קריאות הבוז שמגיעות בדיליי של שתי שניות אחרי עבירה, מרגישים מלאכותיים.
כמו שהריגוש חסר לי, אני בטוחה שגם לשחקנים. מה כיף בלהבקיע כשאין יציע מלא באוהדים נלהבים לרוץ אליו? כמה חסרה הדחיפה מהיציע כשהמשחק בלי שערים. התחושה היא שכל הכיף נעלם, גם לשחקנים וגם לאוהדים. אפילו חלון ההעברות מרגיש רחוק. לא נפרדנו משחקנים שעזבו ולא קיבלנו את פניהם של החדשים כראוי. כמה אכזרית את, יא קורונה.
כולי תקווה שמקבלי ההחלטות יביאו איתם בשורה משמחת ויאפשרו לנו לחזור ולהתרגש עוד העונה. יאללה נתניה!!!
