"נלחמתם": האזינו לשיחה בין ראש הממשלה נתניהו לערן זהבי אחרי ההדחה
סיכוי טוב, אפילו מצוין, שנבחרת ישראל לא הייתה עוברת את סרביה בגמר. שגם אם הייתה כובשת את כל הפנדלים אתמול לא הייתה עולה ליורו. יכול להיות, כן, אבל גם הערכת הסיכויים של האנשים הפסימיים ביותר לא משנה את העובדה הבאה – המשחק בסקוטלנד הוא הפספוס הגדול ביותר שידע דור אוהדי הכדורגל הנוכחי.
פספוס לא רק בגלל איכות היריבה ושחקניה החולים, לא רק כי מדובר בפנדל אחד שנעצר, אלא כי בתקופה כזו, בה כל אחד מנסה בכוח למצוא אור בקצה המנהרה, או אור בקצה הסגר, היינו יכולים לקבל אחד כזה, גם אם בקטן. אולי פתח היציאה, או במקרה הזה העלייה, לא היה נמצא, אבל בימים לא פשוטים עצם הציפיה לכך, למשחק על כל הקופה בעוד חודש, הייתה מביאה איתה משהו חשוב, משהו שיציג יפה את חשיבות הכדורגל לאנשים, דבר שלא כולם מבינים כאן. זו מהות הספורט ולכן, בחיבור התקופה, המעמד, הנסיבות והדרמה, התחושה היא תחושת כאב.
נבחרת לאומית, בניגוד לפוליטיקאים ועסקנים, דווקא יכולה להביא את העם לחיבור ולשמחה משותפת, אבל איכשהו יצא שמעורר המחלוקת הגדול ביותר (לא מבחינה מקצועית) הוא זה שעומד שוב במרכז. כולם, איך לא, מדברים על ערן זהבי ולא מספיק על ההחמצה הגדולה ביותר שידע הכדורגל הישראלי זה שני עשורים. ככה זה, זהבי הוא מגנט לסיפורים. ההיפך מטפלון, הכל נדבק, והוא עצמו מורח את הדבק.
השחקנים הגדולים ביותר יכולים להחטיא פנדל, אבל הסיפור של זהבי מתעצם עוד יותר כי התקפת הנבחרת, שהוא זה שאמור להוביל אותה, בקושי הייתה קיימת. זהבי בעט פעם אחת למסגרת מתוך ארבעה ניסיונות, וגם הבעיטה ההיא הייתה חלשה. הוא סיים את המשחק ללא אף דריבל מוצלח ועם 25 אחוזי הצלחה במאבקים מול שחקן יריב, בהגנה או בהתקפה, האחוז הנמוך ביותר מבין השחקנים שפתחו בהרכב.
רבים הזכירו אחרי המשחק את אותו נאום עכברים מפורסם של זהבי, כולל המשפט "גם עוד 40 שנה לא נעלה". יכול להיות שהנבואה הזו, גם בעקבות הפנדל שלו, תתגשם, אבל האמת שהיו לא מעט דברים מעוררי תקווה, מהלחימה הכללית של הנבחרת, דרך ההופעה המרשימה של אלי דסה, שנאבק כל הערב במגן ליברפול אנדי רוברטסון, ועד השחקנים הצעירים. החיבור בין הכישרון לאכפתיות (כמה דמעות בסיום) של מנור סולומון הופך אותו לדמות המרכזית בנבחרת ישראל שנים קדימה. מוחמד אבו פאני, שעלה מהספסל להופעת בכורה, היה מעולה, גם כשבחלק מהזמן היה צריך לשחק לפני הבלמים לבדו.
עכשיו, למרות שישראל לא נפלה מסקוטלנד (שתי הנבחרות לא הרשימו), יהיו כאלה שידגישו את הפגמים בהחלטות שקיבל וילי רוטנשטיינר, אבל האמת היא שהאוסטרי עשה עבודה די טובה. זוכרים את הגנת הנבחרת המכונה 'אסון לאומי'? למעט הקיפאון מול סקוט מקטומיניי בכדור הקרן במחצית הראשונה ההגנה עשתה יופי של עבודה. ניר ביטון פעל נכון פעם אחר פעם במחצית השנייה והסקוטים לא בעטו למסגרת אפילו פעם אחת ב-120 דקות.
למאמן מגיעות מחמאות על כך, והוא גם ענה לבקשות של רבים. רציתם צעירים? הנה הנבחרת סוגרת משחק קריטי עם קישור של סולומון (בן 21), אבו פאני (22) ועילאי אלמקייס (20). רציתם התקפי? הנה, עם סולומון כקשר מרכזי ובלי קשר אחורי טבעי זה התקפי. הבעיה, ופה רוטנשטיינר לא מצא פתרון, הייתה יצירת המצבים. זהבי ומונס דאבור לא הצליחו ליצור משהו משותף אפילו פעם אחת. דאבור ושון וייסמן סגרו את המשחק מבלי לבעוט לשער אפילו פעם אחת. מדובר על ניסיונות בכלל, לאו דווקא למסגרת, והכדור שווייסמן לא הצליח להגיע אליו בזמן לא נחשב.
מדובר גם בבעיה של החלוצים עצמם, שאמורים להיות החלק החזק של הנבחרת, אבל היא מגיעה לא פחות מכך מכיוון שלא היו לנבחרת יוצרים במסירה. סולומון מסר במצבים הנייחים הרבה יותר טוב מאשר במשחק השוטף, ביבראס נאתכו לא היה בכלל בעניין (נראה שאבו פאני צריך להשתלט לו על העמדה), ובמערך הזה, עם שלושה בלמים, חלק מהותי מהיצירתיות צריך לבוא מהמגינים. דסה, שכאמור היה מצוין, היה גם עסוק בעבודת הגנה על רוברטסון. חאתם אל-חמיד שיחק בשמאל כשהרגל החזקה שלו היא ימין.
כך, בהיעדר יצירת מצבים מתוחכמת, נפלה ישראל לא מעט לדבר שאסור לעשות מול הסקוטים – לשלוח כדורים לגובה. 22 הגבהות היו לשחקנים בלבן וכמה מהן הגיעו לכתובת הנכונה? רק שתיים, שתיהן הגבהות של סולומון. לא שהסקוטים עשו יותר, ובמשחק שהרגיש קצת כמו סגר, בו שתי הנבחרות בעיקר פחדו לטעות, הייתה בסוף טעות אחת, פנדל אחד שנעצר, והוביל לפספוס הדור.
