קארים עבדול־ג'באר עשה השבוע את מה שהוא רגיל לעשות כל חייו: יצא להגנת מיעוט נרדף, ועשה זאת באופן פומבי, לא מהסס להעביר ביקורת קשה על אנשים שהוא מכיר אישית.
המאמר של קארים, במסגרת הטור הקבוע שלו במגזין "הוליווד ריפורטר", לא ניסה לכבס שום דבר. הוא ציין במפורש את שמותיהם של שחקן הפוטבול דשון ג'קסון, את הכדורסלן לשעבר סטיבן ג'קסון, את הראפר־שחקן אייס קיוב ואפילו את הקומיקאית היהודייה צ'לסי הנדלר. כל אלה יצאו מאז תחילת יוני בהתבטאויות אנטישמיות, אבל קארים לא רק טיפל בהם בשפתו העשירה והשנונה - הוא הטביע על הראש של העולם הסלבריטאי כולו, שמשום מה אף פעם לא מצליח "לאסוף מספיק זעם", לטענתו, כדי להגיב לאנטישמיות באופן שבו הוא מגיב לעוולות בלתי נסבלות אחרות. עצם אי־התגובה הזו, אמר קארים, הוא סוג של אנטישמיות.
"כל כך מאכזב", כתב קארים, "לראות אנשים מקבוצות שנרמסו באלימות עושים אותו דבר לאחרים. מדוע קשה לאנשים רבים להבין כי אף אחד לא יהיה חופשי, עד שכולם יהיו חופשיים? אם אנחנו כועסים על חוסר צדק, בואו נכעס על חוסר צדק נגד כולם".
משחקן מופנם ללוחם אמיץ
קארים לא היה לבד בגינוי האמירות האנטישמיות, אבל הכעס שלו היה ייחודי. כן, העובדה שהוא מוסלמי אדוק הוסיפה את הפיקנטריה המתבקשת, אבל אף אחד לא צריך להיות מופתע. ההפתעה היחידה היא שלקח כל כך הרבה זמן לציבור הרחב לגלות את קארים האמיתי. חלפו שנים מאז תלה את הנעליים כקלע מספר 1 בהיסטוריה של ה־NBA, עד שהאיש המופנם, שלאורך הקריירה היה לחלוטין לא מובן, נפתח לגמרי, והיום הוא אחד ההגיגנים המעניינים והאמיצים בארה"ב.
לקארים השחקן הייתה תדמית של אדם לא סימפתי, חמצמץ, כמעט סוציומט. מג'יק ג'ונסון סיפר פעם כי כשהיה נער צעיר, קארים סירב לתת לו חתימה. עיתונאים בכלל סבלו ממנו. הוא חייך לעיתים נדירות, לא דיבר יותר מכפי שהיה צריך. היה בלתי אפשרי להבין איך כל זה התיישר עם האיש שעשה תפקיד היסטרי ב"טיסה נעימה", שהוא עדיין אחד הסרטים המצחיקים אי פעם.
כך או אחרת, התדמית הזו, יש להניח, לא עזרה לו לעשות מעבר לקריירה של מאמן, ובדיעבד כולם הרוויחו, כולל קארים. מאמני NBA יש מספיק, אבל אגדות ספורט עם אינטלקט רחב וסקרן, יכולת הבעה, עומק מחשבה ומצפון שלא הולך לישון, יש פחות. הוא כתב ספרים ומאמרים על הקשת שבין כדורסל ומוזיקת ג'אז ויחסים בין־גזעיים, וב־2012 אפילו מונה על ידי מי שהייתה אז מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, לשגריר תרבותי מיוחד של ארה"ב.
ביקורת בלי חשבון
כאמור, בשנים האחרונות קארים כותב טור קבוע ב"הוליווד ריפורטר", המגזין המוביל של תעשיית הקולנוע. הוא כותב על מגוון נושאים ומבקר סרטים מזוויות שבדרך כלל עושות ליוצרים כאבי בטן. למשל, "היו זמנים בהוליווד", האחרון של הבמאי התל־אביבי קוונטין טרנטינו. למרות שמדובר באחד הבמאים האהובים על קארים, רק דבר אחד עניין אותו: הצורה הסטריאוטיפית שבה טרנטינו הציג את ברוס לי. "ברוס לי היה חבר שלי", כתב קארים, "טרנטינו מציג אותו בדרך מזלזלת".
בכוונה או לא, הסקורר הגדול ביותר שידע המשחק עוסק מעט בכדורסל נטו. הוא לא פרשן, ספק אם יש לו קשר ממשי לדור העכשווי. הוא רואה את הוויכוח האינסופי והמתיש לגבי זהות השחקן הגדול בהיסטוריה, אבל בגיל 73, האיש שיש לו את כל הסיבות לטעון לתואר רחוק משם. הוא משתמש במעמד שלו כמצפן מוסרי בתקופה שבה זקוקים לו במיוחד. אם מישהו גרם לאי־צדק, קארים יבוא לעזור, וגם כאן לא תהיה תשובה להוק־שוט שלו.
