זה היה אחד מאותם רגעים שרק רוני אוסאליבן יכול לספק. אינני מדבר הפעם על הטבעה וירטואוזית או על ניקוי מסחרר של השולחן מכדורים. זה היה רגע מוזר בשנייה שאתה צופה בו – והגיוני לגמרי אחרי שאתה לוקח נשימה ודקה לחשוב עליו, וזה היה רגע שמקפל בתוכו את כל המהות של אוסאליבן, מודל 2020.
קיירן ווילסון, יריבו של אוסאליבן בגמר, הוביל במשחקון ה-12 בפער כזה שאוסאליבן לא יכול היה להפוך גם אם היה מטביע את כל הכדורים שנותרו על השולחן. הדרך היחידה לנצח במצב כזה היא לגרום ליריב שלך לבצע עבירה – שתזכה אותך בנקודות שאינן קשורות בהטבעת כדורים. לשם כך אוסאליבן היה צריך להציב את ווילסון במצב של סנוקר – כשכדור המטרה חסום על ידי כדור אחר, ובכך לגרום לו להחמיץ ולבצע עבירה. הוא לא עשה את זה. במקום זאת אוסאליבן העדיף פשוט להטביע את כל הכדורים שנותרו – ולוותר מראש על הסיכוי לנצח במשחקון.
בראייה הצרה של המשחקון הספציפי, אין שום הגיון באופן שבו אוסאליבן שיחק. למעשה הוא הקל את העבודה על היריב – והגיש לו את הניצחון במשחקון על מגש. בראייה הרחבה יותר, אין מהלך הגיוני יותר עבור אוסאליבן הנוכחי. כשאוסאליבן מטביע כדורים בשביל הפרוטוקול במקום להתאמץ להשיג את הסנוקר – ולנצח במשחקון, הוא אומר ללא מילים שהוא כאן כדי ליהנות. הוא מוכן בגיל 44 להמשיך ולשחק סנוקר ברמות הגבוהות ביותר– אבל תחת התנאים שלו. אין לו חשק יותר לקרבות הגנתיים מתישים במטרה להשיג את הסנוקר המיוחל, אלה מתסכלים ומענים אותו נפשית. במקום זאת הוא מעדיף להטביע קצת כדורים, הפעולה שהוא עושה כנראה טוב יותר מכל בן תמותה אחר, גם ללא גמול ספורטיבי ממשי – וקדימה למשחקון הבא.
זו לא הייתה הפעם היחידה באליפות שאוסאליבן נהג כך. בחצי הגמר הוא ספג ביקורת מיריבו מארק סלבי, אחרי שבמקום לנסות ולהיחלץ מסנוקר שנקלע אליו – הוא בחר לפוצץ את הכדורים בעוצמה ומה שיהיה יהיה... סלבי כינה זאת "חוסר כבוד", אבל עבור אוסאליבן זו כנראה הדרך היחידה שבה הוא יכול לכבד את מעריציו הרבים שרק רוצים להמשיך ולראות אותו משחק.
ההתנהלות הזו התבררה כנכונה עבור אוסאליבן, היא זו שמאפשרת לו אריכות ימים בענף. את ההוכחה המוחצת הוא סיפק ביום ראשון האחרון כשזכה באליפות העולם בפעם השישית בקריירה ואישר שגם במהדורתו העדכנית הפחות מרהיבה לעין, הוא היה ונותר אשף סנוקר שמסוגל לנצח כל שחקן בעולם ולזכות בכל תואר אפשרי.
במושגים היסטוריים, אוסאליבן אמנם עדיין רחוק אליפות עולם אחת מסטיבן הנדרי האגדי שזכה בשבע אליפויות בקריירה, אבל בוויכוח הבלתי נגמר בסוגיית השחקן הטוב בהיסטוריה הוא זכה בעוד טיעון לטובתו. בניגוד להנדרי שזכה בכל שבע אליפויות העולם שלו בשנות ה-90' ושלט בענף ביד רמה אבל לתקופה תחומה, שש אליפויות העולם של אוסאליבן מתפזרות על פני שלושה עשורים. הנדרי פרש בגיל 43 ובשנות הקריירה האחרונות כבר היה צל של השחקן הענק שהיה בעבר, אוסאליבן מצא את הדרך לשמור על מקומו בצמרת הענף גם בגיל 44.
מרדף תמידי אחר האיזון
"אוסאליבן הוא השחקן הגדול ביותר שהחזיק מקל סנוקר מעולם", הודה אתמול גם בארי הרן, יו"ר התאחדות הסנוקר שנקלע עמו בשנים האחרונות לעימותים מתוקשרים רבים, "הנדרי היה מכונת ניצחונות מוצלחת יותר ומסור יותר למשחק, סטיב דייויס היה בזמנו רמה מעל כל היתר, לכל שחקן הייתה את התקופה שלו, אבל אוסאליבן פשוט עושה זאת כל כך הרבה זמן – הוא ילד מסובך אבל הוא כל כך מיוחד. הייתי המנהל שלו בעבר ויש לי הרבה שערות לבנות על שמו, אבל לא הייתי מוותר על אף אחת מהן, כי הוא מסוג השחקנים שבגללם אני רוצה לצאת מהמיטה בבוקר".
אוסאליבן, כפי שרמז הרן בדבריו, נמצא במרדף תמידי אחרי האיזון. מאבק ארוך שנים בין הכישרון החד-פעמי והבלתי מוסבר שבו הוא ניחן לבין השדים הפנימיים המכרסמים בו ויצר ההרס העצמי. לצד אינספור הישגים ותצוגות סנוקר על-אנושיות, הקריירה של אוסאליבן עמוסה גם בדיכאונות, התמכרויות לאלכוהול ולסמים, התנהגות אקסצנטרית, התבטאויות מוזרות בתקשורת, איומים בפרישה ושלל הסתבכויות.
אחת מנקודות המפנה החיוביות בקריירה של אוסאליבן הייתה בתחילת העשור הקודם כשהחל לעבוד עם פסיכיאטר הספורט הבריטי ד"ר סטיב פיטרס. זה לימד אותו כיצד "לאלף את השימפנזה" – החלק במוחנו שמניע אותנו לפעול לפי הרגש ולגרום ל"שימפנזה" לעבוד בהרמוניה ובשיתוף פעולה עם האזורים הלוגיים של המוח. תחת הליווי של ד"ר פיטרס, אוסאליבן קם מהקרשים, התאושש מאחת התקופות הגרועות בקריירה שלו וזכה בשתי אליפויות עולם רצופות (2012 – 2013) תוך שהוא מציג ככל הנראה את הסנוקר הטוב ביותר בחייו.
האליפות הנוכחית הייתה שונה. הסנוקר של אוסאליבן בשבועיים וחצי האחרונים לא היה מהפנט כפי שהיה בעבר, במקום זאת הוא התמקד ביעילות. אוסאליבן אמר לאחרונה שכדי לזכות בתארים החשובים הוא צריך להיות "נובאק ג'וקוביץ'" – במובן של הפגנת יכולת יציבה ועקבית. האליפות השנה הייתה ככל הנראה הכי "ג'וקוביצ'ית" שלו – הוא לא סיחרר את הצופים, אבל ידע לנצח במשחקונים החשובים, להעניש את יריביו על כל טעות ולא לאבד את העשתונות לרגע.
השיא היה בחצי הגמר כשדווקא מול מארק סלבי, אחד היריבים הקשים ביותר שלו בסבב – מי שהוא נוהג לכנות "המענה" בגלל סגנון המשחק הטקטי והמחושב שלו, הוא חזר מפיגור 16:14 וניצח 16:17.
גם פגרת הקורונה הארוכה שיחקה לטובתו. בעוד עבור אלוף העולם הקודם ג'אד טראמפ, המגפה קטעה מומנטום אדיר ועונה חסרת תקדים, לאוסאליבן שרשם עד לאליפות העולם עונה פושרת מאוד, זו הייתה הזדמנות לעבוד על האספקטים אצלו במשחק שנזקקו לשיפור – כמו למשל המכות מרחוק. את פירות העבודה הזו אפשר היה לראות במהלך האליפות.
פעם אחת במהלך האליפות גם ברחה לו "השימפנזה" כשתקף בבוטות את הדור הצעיר בענף, טען שרבים מהשחקנים הצעירים "גרועים" ואמר ש"אצטרך לאבד זרוע ורגל כדי לצאת מ-50 הראשונים בדירוג העולמי". למרות הסגנון הפרובוקטיבי, של מי שלעולם לא זוהה עם זרם הפוליטקלי קורקט, צריך להודות שיש אמת מסוימת בדבריו. בניגוד לכוכבי עבר כמו הנדרי ודייויס שפינו את הבמה לכוחות הצעירים העולים כשהגיעו לשנות ה-30 המאוחרות שלהם, אוסאליבן ובני המחזור שלו ג'ון היגינס ומארק וויליאמס ממשיכים לככב בענף כשהם כבר עמוק בתוך העשור החמישי לחייהם. הדור הצעיר מתקשה מאוד לתפוס את מקומו כשהוא צריך לעקוף מפלצות סנוקר כאלו. אפילו ג'אד טראמפ, ללא עוררין הכישרון הגדול ביותר של הדור החדש, היה צריך לחכות כמעט עד גיל 30 כדי לזכות באליפות העולם הראשונה שלו בשנה שעברה. אפשר לציין לטובה גם את קיירן ווילסון (28) שהעפיל השבוע לגמר אליפות העולם – וכבר מספר שנים רושם תוצאות מצוינות ואת יאן בינגטאו, שחקן סיני בן 20 שהתברג בצמרת התחתונה של הענף, אבל גם הם בודדים ביחס לרוב המבוגר יחסית בחבורת העילית של הסנוקר.
אתמול אחרי הזכייה השישית, אוסאליבן נשאל כצפוי על השיא של הנדרי שכבר נמצא ממש בהישג יד. התשובה שלו אולי מסבירה יותר טוב מהכול את המקום שבו הוא נמצא – זה שמאפשר לו להמשיך ולהתחרות ברמות הגבוהות ביותר אחרי כל כך הרבה שנים. "אני לא נמצא כאן כדי לשבור שיאים. אם הייתי רוצה לשבור שיאים, לא הייתי מצליח לשחק כפי שאני משחק. אם אני אתחיל לחפש משמעויות היסטוריות – אני אקפא. הנכס הכי גדול שלי כיום הוא שאני יכול להיראות כאילו אני משחק במשחק אימון במועדון – בזמן שבפועל אני משחק בקרוסיבל".
