מי שמכיר את אמיר כץ, מגדולי הקלעים בתולדות הכדורסל הישראלי, לא יופתע שהוא משמש כבר כמה שנים טובות כעורך דין. "עוד בימים ששיחקתי הייתי חצי פרקליט, בלי ללמוד משפטים", הוא צוחק. "כל פעם שהיו בעיות, שחקנים היו פונים אליי שאנהל בשמם מו"מ מול ההנהלה".
כץ נותר חביב, פתוח והכי אמיתי שיש. "יש בכדורסל הישראלי גם היום מספיק ישראלים כישרוניים. ולא רק דני אבדיה, אלא גם ים מדר, נועם דוברת, עידן אלבר ועוד הרבה אחרים. חלקם לא משחקים. יש כישרונות בישראל, אבל צריך לתת להם לשחק. העובדה שמביאים כל כך הרבה זרים, רק קובר את הכדורסל, מונע מאותם צעירים להתקדם".
קבוצות יבואו ויגידו שבכל אירופה יש הצפת זרים, צריך שהחוקים יהיו שווים לכולם.
"ישראל היא משהו אחר לתפיסת עולמי. אנחנו חיים בלב המזרח התיכון. באירופה יש גבולות פתוחים והרבה ליגות שצעירים יכולים לעבור אליהן. צרפתי חוצה את הגבול לגרמניה וגרמני לצרפת. זה פשוט. פה בשביל לצאת לחו"ל אתה צריך לעזוב את המשפחה ולרעות בשדות זרים. במדינה שלנו, עם כל הייחודיות שיש, אני חושב שזה צריך להיות שונה. זו גם הסיבה שאני לא רואה כדורסל. חמישה אמריקנים משחקים מול חמישה אמריקנים. בשביל זה אני אפתח בלילה טלוויזיה ואצפה ב-NBA, שם יש אחלה אמריקנים. אם היו משחקים בכל קבוצה שלושה ישראלים דומיננטיים, זה גם היה מושך אנשים ולא היה מביא רייטינג נמוך".
גם כיום, 21 שנים אחרי שתלה את הנעליים, מעטים, אם בכלל, הם חובבי הכדורסל שלא שמעו על כץ. ב-12 עונות בליגת העל קלע 4,128 נקודות. הוא מחזיק בכמה שיאים שעד היום לא נשברו. המרשים ביותר: 53 נקודות במדי בני הרצליה נגד פרטיזן בלגרד בינואר 1996 - שיא הנקודות הרשמי לשחקן ישראלי בגביעי אירופה השונים. בליגה קלע 48 נקודות בשיאו. הידית הנהדרת שלו הובילה אותו למשחק עם תשע שלשות בעונת 1996/97 במדי הפועל אילת, והוא הישראלי היחיד שעשה זאת לצד כמה שחקנים זרים. הוא החזיק ברצף של 57 קליעות עונשין ובאחוזי העונשין הטובים ביותר בעונה אחת, 114 מ-121 (94 אחוזים). על הדרך היה גם למלך הסלים האחרון בליגת העל יליד הארץ עם 20.7 נקודות בממוצע בעונת 1998/99.
את דרכו בליגה הבכירה החל בעונת 1987/88 במכבי ראשל"צ. בתום שתי עונות בראשל"צ החל לנדוד ברחבי הליגה, ובמהלך הקריירה שיחק בלא פחות משש קבוצות: א.ס רמת השרון, הפועל חולון, בני הרצליה, הפועל אילת, מכבי ראשל"צ (קדנציה שנייה) והפועל ירושלים. כץ נודע כקלע ללא מצפון, עם זריקה אוטומטית שנכנסה באחוזים גבוהים. לראייה יש לו ממוצע קריירה של כמעט 50 אחוזים לשלוש נקודות.
במשך ארבע עונות הוא הוביל את הליגה באחוזי קליעה מקו העונשין, בעונת 1995/96 הוביל את הליגה באחוזי קליעה לשלוש ופרש בשנת 2000 עם ממוצע קריירה מרשים של 17.2 נקודות למשחק. הישג השיא שלו היה הזכייה בגביע המדינה עם בני הרצליה בעונת 1994/95.
היום אין שחקנים כמו אמיר כץ בליגת העל שלנו. למה זה?
"היום יש קלעים, אבל אין קלעים שהם סקוררים. דגן יבזורי ועמית שמחון, למשל, הם שחקנים מצוינים, אבל קלעי אמיתי זה אחד שביום רע יקלע 15 וביום טוב 40. או שיהיה לו רצף של 10 משחקים עם 30 נקודות ומעלה. אני בישראל לא רואה שחקנים כאלה הרבה שנים".
אתה חושב שהתייחסו אליך יותר מעוד שחקן?
"פעם שאלו את מולי קצורין במסיבת עיתונאים למה אמיר כץ לא שומר. הוא ענה לעיתונאים: 'תקשיבו, שאמיר על המגרש הקבוצה השנייה מתכוננת אליו שלושה ימים מראש. היא יושבת ללמוד איך לעצור אותו וכל השחקנים שמים עליו עין. זה יפנה לי את שאר השחקנים על המגרש'. זה אומר הכל".
הסטיגמה אומרת שלא היית שומר גדול, בלשון המעטה.
"תמיד אמרתי: 'קבוצות בליגת העל שילמו לי 200 אלף דולר, אם היו משלמות לי 400 אלף גם הייתי שומר. ועדיין, זו הייתה סטיגמה. זה לא מדויק. אני שמרתי. אתה לא יכול להביא שחקן אחד ששיחק מולי בקריירה ויגיד לך שחיפפתי בהגנה. נכון, לא הייתי השומר הכי גדול. אני תמיד חשבתי התקפה כי אני קלעי. ידעתי שאם אבנה על ההגנה שלי, לא אגיע רחוק. אבא שלי תמיד אמר לי לחדד את החוזקות שלי ולהסתיר את החולשות. כך נהגתי כל חיי. כשיש לך מעלה, אתה עובד עליה ונותן לכולם לדעת שיש לך אותה. אני לא טמבל. הייתי מודע לחולשות שלי. אדם שלא מודע לחולשות שלו, יש לו בעיה. ידעתי לסדר את זה בצורה שזה לא הפריע לי יותר מדי".
סיפורים, כפי שכץ מודה, יש לו בלי סוף. "היו לי מספר אמונות תפלות, הייתי עולה למגרש ברגל ימין או כשהייתי עושה אימוני קליעות לפני משחקים, עד שלא הייתי מגיע לאחוז מספיק טוב לא הייתי הולך הביתה".
באמת?
"עבדתי קשה מאוד. הייתי זורק כל מיני זריקות, בכל הצורות והטווחים. לפעמים בחושך. מכריח את עצמי להגיע לאחוזים מסוימים ורק אחרי זה הולך הביתה, ברוב המקרים אחרי כולם. אם אתה לא זורק בלחץ כלשהו, אין משמעות לזריקות שלך. במשחק אתה הרי לא זורק במצב סטרילי, אלא במצב לחץ. אתה גם עייף. כל הזמן הכרחתי את עצמי לעבוד על הקליעה שלי באופן שונה".
מה הסיפור הכי מטורף בקריירה שלך?
"לקראת גמר הגביע עם הרצליה מול הפועל חולון היינו בכושר רע שבוע לפני וכולם זוכרים מי הייתה אז חולון עם נחום מנבר. זאב מואטי ז"ל, יו"ר הרצליה, החליט לעשות לנו בשבת בבוקר אסיפה באולם, רק לשחקנים הישראלים. הוא מגיע ואנחנו רואים מנגל באולם. ישבנו, הוא דיבר איתנו ועשינו במקביל על האש. היה מאוד נחמד. לגמר הגביע עלינו כמו נמרים וזכינו".
זה גם הרגע הכי זכור לך כשחקן?
"ברור, גביע המדינה. היו הרבה רגעים שגרמו לי לנחת, אבל זה היה השיא. אל תשכח שאז לא היה כמו היום. בשנים האחרונות מדברים על שחקנים ואומרים שיש להם שלוש אליפויות ושני גביעים. אז לא היה דבר כזה. היית צריך לעבור את מכבי ת"א בסדרה של הטוב מחמישה משחקים והיא הייתה טובה פי שמונה מהיום".
לא הגעת במהלך הקריירה למכבי ת"א.
"בוא נגדיר את זה ככה. תמיד העדיפו על פניי שחקנים אמריקנים. למשל מארק בריסקר. באותה שנה אני והוא היינו מועמדים, לא הייתי פחות טוב ממנו, אבל העדיפו אותו. את האמת, גם לא ניסיתי יותר מדי להגיע לשם. הרווחתי שכר גבוה מאוד יחסית לשחקן בקבוצה אחרת. אני גם מכיר את האופי שלי. אני לא אחד שיכול לשבת על הספסל. אם הייתי מגיע למכבי היה סיכוי גדול שזה מה שהיה קורה. כולם הכירו אותי. היו מושיבים אותי על הספסל, לא הייתי יושב בשקט. העדפתי להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות".
מועדון אירופי לא עניין אותך?
"עניין אותי. לפני שפרשתי דיברתי עם אוסטנד הבלגית. קלעתי נגדם שנה לפני כן 43 נקודות, אבל נפצעתי וזה ירד מהפרק. מה עוד שזה לא היה כל כך נפוץ כמו היום ששחקנים עוברים לאירופה. היה גם את חוק בוסמן. אם הייתי משחק 12 שנה קדימה, בטוח שהייתי עובר בקבוצה אירופית".
ואי אפשר לסיים בלי חוות דעת שלך על העונה של דני אבדיה ב-NBA.
"הוא משחק בקבוצה שלא מתאימה לו (וושינגטון וויזארדס). אתה לא יכול לשחק ליד שני סקוררים גדולים כמו בראדלי ביל וראסל ווסטברוק כי הם לוקחים כמעט את כל הזריקות. הוא צריך קבוצה אחרת. זה הכישרון הכי גדול שצמח פה בפער ניכר. יכולות מדהימות. אתלט, גבוה, חזק, שחקן-שחקן. אם הוא יגיע לקבוצה המתאימה, הוא יוכל לתת הרבה יותר".
