קייטי ניידה נולדה בליטלטון, קולורדו, ומילדות חלמה להיות בועטת בקבוצת פוטבול. "פוטבול הוא מה שגורם לי לנשום", היא אמרה אחרי שהקבוצה של אוניברסיטת קולורדו איפשרה לה להצטרף ללא מלגה ב־1999.
האמריקאים אומרים שצריך להיזהר עם מה שאתה מבקש לעצמך. ניידה רצתה להיות חלק ממועדון של גברים, לשבור טאבו, לפרוץ גדרות, להיות האישה הראשונה שתשיג נקודות בליגת המכללות הבכירה. היא לא ידעה שהיא הולכת להיכנס לגיהנום. "עשינו לה טובה", אמר המאמן גארי ברנט, "אף אחד מהשחקנים לא רצה אותה פה".
החל מהיום הראשון באימונים, שחקני הקבוצה התעללו בה: בהערות מיניות, חשפו את עצמם בפניה, התחככו בה מאחור ונגעו באבריה האינטימיים שוב ושוב. ואלו היו רק הקדימונים. בשנה השנייה היא הלכה לראות טלוויזיה אצל חבר לקבוצה. הוא נישק אותה, היא התנגדה, הוא אנס אותה. היא בכלל לא חשבה ללכת למשטרה. מיד תבינו למה.
המאמן ברנט טען לאורך כל הדרך שהוא לא ראה כלום. היא עזבה את האוניברסיטה אחרי שנתיים, נכנסה לדיכאון ולא הייתה מסוגלת להירדם. השדים היו מגיעים בלילות. אחרי שנתיים התקבלה לקבוצה של ניו-מקסיקו ואכן הייתה האישה הראשונה להשיג נקודות בליגת הפוטבול הבכירה, פרסמה ספר ויצאה למסע הרצאות וסדנאות על סיפורה האישי.
גיוס מפוקפק
אחרי שניידה נחשפה, החלו להתברר ממדי התופעה. במשך שנים אוניברסיטת קולורדו נהגה לגייס שחקנים בשיטות מפוקפקות. מתנות וכספים אסורים, ובעיקר מסיבות חשק עם חשפניות, נערות ליווי וסטודנטיות שהתמסרו לנערים כדי לשכנע אותם לחתום ולשחק באוניברסיטה, והכל בקוקטייל של סמים ואלכוהול. בעצם, תחת חסות פדגוגית, גברים צעירים לומדים שאישה היא חפץ, יעד שהם צריכים לנצח, לכבוש. בכל מחיר.
צריך להבין את האינטרס של האוניברסיטה: קבוצות הספורט שלה, בעיקר הפוטבול והכדורסל, הן יצרניות ענק של הכנסות. האוניברסיטה חייבת את ההכנסות הללו, והיא חייבת שחקנים ברמה הכי גבוהה כדי לגרוף כסף מהטלוויזיה, כרטיסים, חסויות ומרצ'נדייז. ברגע שהשחקנים חתמו אצלה היא תעשה הכל כדי לגונן עליהם. ניידה לא הלכה להתלונן במשטרה כי היא יודעת בדיוק על מי המשטרה תגן. ברוב במקרים האוניברסיטה תעניק לנאשם סיוע משפטי שלא יוענק לקורבן ותעשה ככל שביכולתה למחוק את התביעה. במקום שהאוניברסיטה תלמד את הספורטאים אמפתיה ורגישות, היא מוציאה לחבר'ה בוגרי אוניברסיטה שחושבים שפשעי מין זה לא משהו שאתה חייב לשלם עליו.
בספורט המקצועני זה הולך צעד אחד קדימה: ספורטאים שחשודים באונס לא מתחבאים. הם עורכים מסיבות עיתונאים וטובי עורכי הדין מתייצבים להגנתם. זמן קצר לאחר שעולה החשד, הנושא הופך לאבסורד: הנתקפת היא זו שצריכה להוכיח, רצח האופי נערך לה, היא מסתירה את פניה. לעולם יש נטייה להאמין יותר לרונאלדו או ניימאר מאשר לעוד בחורה.
את התוצאה אפשר לראות גם בין כותלי בית המשפט: רק 38 אחוז מהאתלטים עם כתב אישום של תקיפה מינית מורשעים. שיעור ההרשעות בכלל האוכלוסייה עומד על יותר מ־70. קולורדו היא לא מקום חריג. דווקא שם קבוצת הפוטבול היא לא חזות כל העיר כמו במקומות אחרים כמו קולומבוס (אוהיו) ואן הרבור (מישיגן). אבל קולורדו נחשפה והמקרה שלה רומז עד כמה זה יכול להיות גרוע באוניברסיטאות אחרות.
עוד שלוש נשים התלוננו שנאנסו במהלך מסיבות הגיוס והחשק בקולורדו. משתתפים במסיבות העידו שהיה מדובר ב"סצנה המונית של סרט פורנו". המאמן ברנט הושעה ופוטר, לא לפני שטען ש"הגילויים הרסו לי את המשפחה". כשאחת הנאנסות התעמתה עם אחד האנסים, הוא ענה לה ש"אני שחקן בקבוצת פוטבול בכירה, למה אני צריך לאנוס מישהי".
לא בר עונש
כדי להבין את הנושא של ספורטאים ועבירות מין צריך להבין איך עובד הראש של ספורטאי מצטיין. לא פעם הוא נישא על כפיים מגיל צעיר, יש לו פמליה שדואגת לו להכל, אם הוא באמריקה אז מגייסים אותו לאוניברסיטה בכל הפיתויים האסורים, וברוב הפעמים הוא לא עובר את התהליך של יצירת קשר נורמלי עם בחורה. "לספורטאים יש כוח מופנם שבא מהמיוחדות שלהם. כל מי שנמצא במרכז העולם מפתח תחושה שהוא לא פגיע, שהוא לא בר עונש", מסביר קן דריידן, עורך דין ושוער הוקי בעברו.
וגם חייבים להבין מול מה המתלוננות עומדות: כשברנדה טרייסי טענה שארבעה גברים מקבוצת הפוטבול של אורגון סטייט ביצעו בה אונס קבוצתי, היא סירבה להתלונן במשטרה. היא ידעה שדעת הקהל תלך תמיד עם הספורטאים בלי קשר כמעט לנסיבות, שהיא תהיה האשמה, הפתיינית, ומה בכלל היא עשתה באותו חדר עם ארבעה גברים. במקום האנסים, היא וקורבנות אונס אחרות עומדות למשפט. מאמן אורגון סטייט מייק ריילי כינה את המעשים של שחקניו "בחירה רעה", והשעה אותם למשחק אחד. טרייסי החלה לקבל איומים על חייה, התובע המחוזי טען שלתביעה אין מספיק בשר.
אלימות ברשיון
"כדי להצליח נדרשות מספורטאים יכולות פיזיות יוצאות מן הכלל, ואגרסיביות שבענפים מסוימים גובלת באלימות. אתלט אמור לנתץ את המתחרה שלו, להכריע, להשפיל, ואז נשרקת שריקת הסיום והחברה מצפה מהם שיורידו את המסכה האלימה ויתחילו להתנהג כפי שאמורים להתנהג בחברה נורמלית. אוניברסיטאות וקבוצות מקצועניות שמצפות מספורטאים, שרובם מגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, לעשות את ההחלפה הזו בלי קוד אתי של התנהגות ובלי סדנאות, שותפות לפשעי השחקנים שלהן. הקבוצות חייבות ללמד את השחקנים איך לנהל את הרגשת ה'מגיע לי' של ספורטאי מקצועני", אומרת שרה מקמהון, חוקרת מאוניברסיטת רטגרס.
לפני מספר חודשים פורסם בגרמניה מחקר שגילה כי אחד מכל עשרה אנשים חוו סוג של התעללות מינית כילדים. מספר הילדים שעברו התעללות מינית והיו חלק מקבוצות ספורט הוא אחד מתוך שלושה. היחס מתחלף בעבירות מין עצמן: למרות שהם מהווים רק שלושה אחוזים מאוכלוסיית הקולג'ים באמריקה, הרי שספורטאים מהווים 19 אחוז מסך כל הנאשמים בעבירות מין בקמפוסים. זאת אומרת שאתלטים רבים יכולים למצוא את עצמם משני צדי המתרס של עבירות מין, ובכל אחד משני המקרים הם עדים לתופעה שבה עבריינות מין אינה נענשת בכלל או במידתיות הראויה.
בענפי ספורט קבוצתיים יש תופעה שבה לתפוח רקוב אחד, בעיקר אם הוא מנהיג, יש אפשרות למשוך אחריו את כל הקבוצה, בעיקר לשיתוף בקיום של מעשים שנתפסים כמאצ'ואים. מצד שני, ברגע שהתופעה עולה על פני השטח כל הקבוצה בנויה בצורה כזו שהיא אוטומטית תגן על התפוח הרקוב. "קיימות חברות שבטיות שבהן אונס ועבריינות מין הם יותר שכיחים וכמעט מקובלים בחברה", אומרת פגי סאנדיי, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. "חלק מהפרמטרים כוללים אלימות ברשיון, חברה שנשלטת בידי גברים וחבריה הם כמעט רק גברים, ואלו פרמטרים שאפשר למצוא בקבוצות ספורט". עוד יש לזכור, עבור הקונטקסט: רק ב־1993 חל איסור חוקתי על אונס בת הזוג בכל מדינות אמריקה.
כל מה שנכתב כאן לא בא ללמד סנגוריה על הספורטאים. מי שפושע, שיילך לכלא או מה שבית המשפט יגזור עליו. אבל צריך גם לנסות להבין באיזו מסגרת הם גדלים, מה זה אומר להיות באור הזרקורים, למה רבים מהם מחפיצים נשים. ענישה והרתעה לבדן לא יספיקו. כדי לעשות טיפול שורש בבעיה, צריך להבין מהי. משם גם יגיעו צעדים משלימים: למשל, לערוך לספורטאים סדנאות עם נשים, לקבוע מידה לפיה אחוז מסוים מעובדי המועדון יהיו נשים, להעסיק מטפלים ופסיכולוגים, להעלות את הרגישות לנושא.
פורסם לראשונה: 09:24, 13.08.20
