השילוב החדש, ג'יימס הארדן-קיירי אירווינג-קווין דוראנט בברוקלין, יכול להיות שלישייה היסטורית, אבל היסטוריה הם לא יעשו. קבוצות NBA הורכבו משלושה כוכבי ענק כבר מאז שנות ה-60. לפני העשירייה הגדולה, הנה כמה שלישיות שכמעט נכנסו לרשימה.
אזכור כבוד: המילטון-בילאפס-בן וואלאס (דטרויט), אייזיאה-דומארס-ליימביר (דטרויט), עבדול ג'אבר-רוברטסון-דנדרידג' (מילווקי), הארדן-דוראנט-ווסטברוק (אוקלהומה סיטי), מוזס מלון-דוקטור ג'יי-צ'יקס (פילדלפיה), מאלין-הארדוויי-ריצ'מונד (גולדן סטייט).
מקום עשירי (שוויון)
ריי אלן-פול פירס-קווין גארנט, בוסטון (שני גמרים, אליפות אחת), 2007/08 עד 2012/13
השלישייה הזאת מדורגת בעשירייה מכמה סיבות: היא הצליחה להחזיר את התהילה של הסלטיקס אחרי 20 שנה. אחרי עונה של 66 ניצחונות, שלושת השחקנים התעלו בפלייאוף למרות שהיסטוריית הפלייאוף שלהם הייתה די שדופה. וכמובן, בלי הטריידים על אלן וגארנט לא היינו מקבלים את ראיון האליפות המרגש של גארנט.
אבל הסיבה החשובה ביותר היא פריצת הדרך, וגם סיומה של תקופה. דני איינג', ג'נרל מנג'ר בוסטון, היה הראשון בתקופה המודרנית לכנס שלושה סופרסטארים. והשלישייה הזאת הייתה גם הפעם האחרונה שבה הנהלה ולא שחקנים הצליחו לחבר קבוצת על.
לברון ג'יימס-דוויין ווייד-כריס בוש, מיאמי (ארבעה גמרים, שתי אליפויות), 2010/11 עד 2013/14
וזו קבוצת ההיפך: קבוצת העל הראשונה אותה הרכיבו השחקנים. פריצת דרך שמפלסת את דרכו של לברון למעמד יחידני של שחקן-ג'נרל מנג'ר. למה הקבוצה הזאת רק משתווה עם קבוצה שזכתה בדיוק בחצי מהישגיה? עומק הציפיות. זאת הייתה קבוצת על ששיחקה כדורסל מרהיב משני צדי המגרש, אבל השורה התחתונה שלה היא שהיא הפסידה גמרים שאותם לא הייתה אמורה להפסיד.
מקום תשיעי
קובי בראיינט-שאקיל אוניל-רוברט הורי, ל.א לייקרס (ארבעה גמרים, שלוש אליפויות רצופות), 1996/97 עד 2002/03
אם לומר את האמת, מדובר בשני הגדולים, ואם היינו מחליפים את הורי בדרק פישר או ריק פוקס הדירוג היה נשאר דומה. אבל איזה שניים. מי שרוצה יכול להסתכל על חצי הכוס הריקה ולהתלונן שהאגו של שניהם הרס קבוצת על, שהייתה יכולה להטביע את חותמה למשך עוד כמה שנים.
אבל הכוס המלאה עדיפה: העובדה ששני האגואים הללו הצליחו לשרוד יחד יותר משנה באותו חדר הלבשה ולהביא שלוש אליפויות, היא לא פחות מנס ספורטיבי ופסיכולוגי.
מקום שמיני
וולט פרייז'ר-וויליס ריד-ארל מונרו, ניו יורק ניקס (שני גמרים, אליפות), 1971/72 עד 1973/74
פרייז'ר וריד זכו באליפות לבדם, אבל יחד עם מונרו הם הפכו לשלישייה אייקונית. הבחירה בהם פה היא גם בעלת ערך ספורטיבי, אבל גם בעלת ערך חברתי: האליפות האחרונה של ניו יורק.
עם פרייז'ר, שביטא את רוח שנות ה-60 וימי הדיסקו, מונרו, שהביא לגארדן את מגרשי המשחקים של הארלם וריד, שהחזרה שלו על חצי רגל נגד הלייקרס בגמר היא אחד הרגעים האייקונים ביותר בליגה. וגם: על הספסל ישב פיל ג'קסון, המאמן היחיד שאימן יותר משלישיית כוכבים אחת.
מקום שביעי
ווילט צ'מברליין-ג'רי ווסט-אלג'ין ביילור, ל.א לייקרס (שני גמרים, אפס אליפויות), 1968/69 עד 1970/71
זו הקבוצה שנותנת לרשימה את הנופך הטראגי שלה. הם הגיעו לגמר ב-1969 וב-1970 והפסידו פעמיים בשבעה משחקים. צ'מברליין היה מכונת התקפה כל כך מושלמת שהסטטיסטיקה שלו נראית מזויפת מהיסוד.
הוא הגיע מהסיקסרס והצטרף לווסט, הלוגו של הליגה ושחקן שזכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, למרות שקבוצתו הפסידה, ולביילור, אולי השחקן הכי טוב בתולדות הליגה שלא זכה באליפות, ומי שהיה מייקל ג'ורדן לפני מייקל ג'ורדן. ביילור הגיע למעמד הגמר שמונה פעמים - והפסיד בכולן. שנה לאחר שפרש, הלייקרס זכו באליפות.
מקום שישי
ביל ראסל-בוב קוזי-טום היינסון, בוסטון (שבעה גמרים, שישה תארים), 1956/57 עד 1962/63
הבעיה עם רשימות כאלו היא הפרמטרים של הרשימה. זאת לא רשימה שיכולה להסתמך רק על סטטיסטיקות או תארים, אלא גם על כימיה בין שחקנים ואיך הם שיפרו אחד את השני. עוול גדול אם כן נעשה לשלישייה הזאת של הסלטיקס, היא שווה הרבה יותר מהמיקום הזה. אבל דווקא העומק שלה פוגע בה: היה אפשר להרכיב סביב ראסל עוד חמש שלישיות לפחות (סם ג'ונס והאבליצ'ק הם רק שני שמות).
ראסל היה הדבר הכי משונה אי פעם בכדורסל: אינדיבידואל, שהנהיג במשך יותר מעשור את אחת הקבוצות הכי קבוצתיות ומצליחות בתולדות הספורט האמריקאי. המוטו שלו היה פשוט: ברגע שכל אחד עושה את מה שהוא הכי טוב בו, הוא לא מבזבז אנרגיה, וברגע שהוא לא מבזבז אנרגיה הוא עוזר לקבוצה שלו לנצח. זהו רעיון שלקוח מתוך לקסיקון יוגי ברה: כדי שהקולקטיב ינצח, אתה צריך להיות הכי אנוכי בעולם.
מקום חמישי
קליי תומפסון-סטף קרי-קווין דוראנט, גולדן סטייט (שלושה גמרים, שתי אליפויות), 2016/17 עד 2018/19
דריימונד גרין הגיע לכל הגמרים הללו ולעוד שניים (ניצחון והפסד) עוד לפני שדוראנט נחת בווריורס, ועל הדרך עוד המציא את תפקיד הפוינט-סנטר. אבל לבחור פה את גרין על פני דוראנט זה כמו לבחור נר במקום את השמש.
דוראנט הקצין את גולדן סטייט. איתו היא שיחקה כדורסל יפה יותר, נעים לעין, מחויך, קבוצתי. יותר מקבוצת כדורסל, הם נראו כמו הקלטה של וידאו של איך לשחק כדורסל. קרי שינה את המושגים של קליעה, טווחים, זוויות ומרחקים, אבל אני לא בטוח שבמשחק "חיובים" הוא מנצח את תומפסון. הוא נחשב לשחקן פורץ דרך, אבל הכישרון שלו עמד בצלו של דוראנט.
ושלושתם, יחד עם גרין, ספסל עמוק ומאמן דומיננטי, סחטו מלברון ג'יימס את הכדורסל הכי טוב והכי מרגש שלו אי פעם. הם היו רחוקים פציעה אחת חמורה של דוראנט משלוש אליפויות ברציפות.
מקום רביעי
לארי בירד-רוברט פאריש-קווין מקהייל, בוסטון (חמישה גמרים, שלוש אליפויות), 1980/81 עד 1991/92
מי שרצה ללמוד איך משחקים כדורסל נכון היה צריך להסתכל על הסלטיקס של שנות ה-80. פאריש ניהל את ההגנה החונקת, מקהייל היה מקבל את הכדור מתחת לסל, רגל אחת בקונטיקט, רגל שנייה בקנדה, עושה הטעיות עם כל חלק בגוף שלו (בעיקר המרפקים) ומשיג נקודות. ומעל כולם ריחפה רוחו התחרותית להפליא של מספר 33, גדול כישרונות הכדורסל שדרכו על הפרקט, והג'אנקי הכי גדול של הענף.
אי אפשר לתאר מה בירד היה עושה בכדורסל של היום (אם אז הוא היה המוצרט של הכדורסל, היום הוא היה הופך לסטיב ג'ובס). מדובר, בלי תחרות בכלל, בקומבינציית הפורוורדים-סנטרים הטובה בהיסטוריה.
מקום שלישי
מייקל ג'ורדן-סקוטי פיפן-דניס רודמן, שיקגו (שלושה גמרים, שלוש אליפויות), 1995/96 עד 1997/98
6 מ-6 באליפויות (אם מחליפים את רודמן בהוראס גראנט). השחקן הכי גדול בהיסטוריה. שחקן האול-אראונד הכי טוב בהיסטוריה. הריבאונדר הכי טוב בהיסטוריה. קבוצת הגנה היסטורית. מה עוד אפשר לבקש?
זה מה שיפה במשחק של שלישיות במקום חמישיות, אפשר להיות חזירים בדרישות. ובשלישיות קשה יותר להסתיר את החור בהתקפה שהוא רודמן. ולכו תדעו מה קורה אם הוא לא מחליט באמצע הטורניר לנסוע לחופשה בווגאס.
מקום שני
מג'יק ג'ונסון-ג'יימס וורת'י-קארים עבדול ג'אבר, לייקרס (חמישה גמרים, שלוש אליפויות), 1982/83 עד 1988/89
הפוינט גארד הכי טוב בהיסטוריה, אולי הסנטר הטוב בהיסטוריה (שניהם בוויכוח על חמשת השחקנים הטובים בהיסטוריה), אחד מעשרת הפורוורדים הטובים בהיסטוריה, והכל תחת מאמן היסטורי וג'רי ווסט, שמצליח לגנוב בחירות דראפט גבוהות למרות שהקבוצה מאוד תחרותית (שתי אליפויות עוד לפני שלקחה את וורת'י בבחירה מספר 1 בדראפט).
הלייקרס היא הקבוצה של העיר שלה, שואו-טיים, בידור, נערות הלייקרס, סלבס בשורה הראשונה, עם ליהוק כמו סרט של טים ברטון: רכז בגובה 2.06 מטר, סנטר מוסלמי-בודהיסטי עם הזריקה הכי משונה והכי אפקטיבית בהיסטוריה. השלישייה הזאת נגד השלישייה של בוסטון החייתה מחדש את יריבות החוף לחוף האגדית, המזרח נגד המערב, השואו-טיים נגד עובדי קו הייצור.
מקום ראשון
טים דאנקן-מאנו ג'ינובילי-טוני פארקר, סאן אנטוניו (חמישה גמרים, ארבע אליפויות), 2002/03 עד 2015/16
מדובר בשלישייה שיש לה את כל מה שצריך בכל הפרמטרים, אבל מה שנותן לה את המקום הראשון היא העובדה שהצליחה להביס את כל הסיכויים. בחירה מספר 1בדראפט, לצד בחירות בסיבוב השני משתי יבשות אחרות. כולם מתאגדים בשוק קטן ונשארים יחד באותה עיר קטנה, כנגד כל האפשרויות, כנגד כל הפיתויים הכלכליים הטמונים בשוק השחקנים החופשיים.
לא שוק גדול, לא בחירות דראפט גבוהות, כן לכדורסל הכי יפה ששיחקה קבוצת כדורסל במשך עשור וחצי. כדורסל של תנועה, של מסירות לשחקן יותר חופשי, כדורסל נטול אגו לחלוטין. דאנקן הוא תמיד השחקן שנותנים אותו כדוגמה לחוסר אגו, למי שמשחק את הכדורסל נכון. אבל מה נגיד על ג'ינובילי, שחקן שיש לו קייס להגיד שהוא אחד מ-50 הכי גדולים בהיסטוריה, והסכים כל הקריירה להיות שחקן שישי.
הם שיחקו יחד 14 שנה, מעולם לא ניצחו פחות מ-50 משחקים בעונה, ניצחו יותר מכל שלישייה אחרת, עלו לגמר חמש פעמים, זכו בארבע אליפויות והיו רחוקים שלשה אחת משוגעת של ריי אלן ממאזן מושלם בגמרים. לאף שלישייה לא היה הפרש כה גדול בין הזכייה הראשונה לאחרונה, ואף שלישייה לא הותירה כזה רושם על מי שראה אותה: היא לא הייתה כיפית, אבל מהפנטת, מרתקת.
היית יכול לשבת שעות ולהבין למה הנוסחה הזאת מנצחת. כשכל הליגה הייתה קומדיה רומנטית או סרט אקשן, סן אנטוניו הייתה סדרה בת 12 פרקים עם רבדים שרק בעונה השנייה והשלישית שלה התחלת להבין על מה היא מדברת.
פורסם לראשונה: 17:10, 16.01.21
