הצביעות
חוגג מצא קשר 50:50
איזה אירוע מרגש! פחות משבוע אחרי שהתבשרנו על ענף נוסף שהתפתח בעקבות כינון היחסים עם האמירויות — תיירות החתונות — עוד זוג נשבע אמונים זה לזה. חמד בן ח'ליפה, שהבטיח נדוניה של 300 מיליון שקל, התלבש לבן מכף רגל ועד ראש. משה חוגג ויתר על הז'קט, אולי בגלל שאין צורך בעוד חליפה. ברוח התקופה, הכל נעשה בחוג מצומצם, והמארחים בטח מילמלו: "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". סימן טוב ומזל טוב.
“זה רגע היסטורי לא רק עבור בית"ר אלא גם עבור המדינה", הצהיר חתן השמחה אחרי החתימה על הכתובה (או שמא הסכם הממון), והשוויץ בזיווג המיוחס שמצא: "הוא מאחת המשפחות העשירות בעולם, אם לא העשירה מכולן. הוא ייתן לבית"ר ירושלים את הכלים להעמיד מועדון בסדר גודל שלא היה כאן". מי זוכר שרק לפני כמה חודשים, אותו נובוריש קיטר שקשה לו עם עשירים כקורח (או כגולדהאר), והצהיר: "כל הזמן רציתי, ואני עדיין רוצה, תקרת שכר".
היו"ר יישאר כמובן אלי אוחנה (מעניין איך אומרים טפלון בערבית), וסגנו יהיה מוחמד — הבן של בן ח'ליפה — שזה כמו יו"ר חליפי. בקרוב צפוי יורש העצר להגיע לביקור בבית וגן, ומי יודע, אולי אפילו יתפלל עם השחקנים ערבית.
"מהיום, דת לא מהווה פקטור בבחירת שחקנים בבית"ר ירושלים", הכריז חוגג עם רכישת הקבוצה בקיץ 2018, אבל בבחירת שותפים היא דווקא הייתה פקטור משמעותי לאללה. "הרב חיים קנייבסקי הקשיב לסוגיה ופסק שהמהלך נכון", בישר הבעלים לאומה אחרי ביקור אצל "שר התורה", ובתום הטקס גם הביע פליאה בפייסבוק על מתנגדי לה פמיליה: "הלכתי איתם לרב שלהם שאמר להם שאין שום בעיה, להפך. אמר להם שהתורה מעדיפה מוסלמים על פני נוצרים (אני מאמין שכולם שווים)".
עכשיו נותר רק לחכות ולראות אם ראשי הארגון יחליפו את כהן הדת הגזען שלהם, או שצפוי לנו קרב־רב.
התקשורת בארץ, שמנפקת רגעים היסטוריים בסיטונות, מיהרה להצטרף להצהרות המפוצצות על גודלו של הרגע. שטויות. זכותו המלאה של בעלי בית"ר לגייס מקורות כספיים, ואפשר כמובן לברך את בני הזוג שימשיכו לחיות כזוג יונים, יחיו באושר ועושר ויזכו לאריכות ימים. אך הצגת המסחרה כציון דרך בתולדות הדו־קיום במזרח התיכון, לוקה בלא מעט צביעות.
לא בגלל שגורמים משתי המדינות כבר סגרו לא מעט עסקאות בתחומים אחרים, אלא בעיקר על רקע דבריו של חוגג מיד לאחר רכישת הקבוצה לפני שנתיים. "להביא שחקן ערבי לבית"ר כדי להביא ערבי זו גזענות בפני עצמה", אמר אז הבעלים החדש. אבל להביא מליין ערבי רק כדי להביא ערבי, זו פריצת דרך היסטורית, ששווה פרס נובל לשלום.
העמימות
אל עתיבה ואלי טביב
אחרי מסיבת העיתונאים הפומפוזית בדובאי, שאליה לא הגיע אף עיתונאי מקומי, החלו להישאל שאלות — בעיקר מצד צייצנים בטוויטר מהעולם הערבי, שלא שמעו מעולם על הוד מעלתו השייח' בן ח'ליפה. ובכן, מתברר שגם השם חליפי.
באתר האינטרנט שחנך השייח' לא מזמן, לצד פולחן אישיות שמאדיר את "המנהיג", "האבא" ו"הפילנתרופ", מופיעה גם הצגה של השושלת כולה: "בנו של שייח' ח'ליפה בן מוחמד, בן ח'ליפה בן זאיד, בן שחבוט, בן דיהאב, בן עיסא, בן נייהאן אל נייהאן והשייח'ית מוצה בת אחמד בן ח'ליפה בן עבדוללה אל עתיבה". במרבית האתרים האחרים, לעומת זאת, הוא מוזכר רק בשם עאדל אל עתיבה. כלומר, כמעט כל שמותיו האחרים לא הולכים לפניו.
בין המרואיינים (בעברית) אחרי חתימת העסקה היה המתווך בין הצדדים נאום כהן, איש עסקים אוקראיני־ישראלי שחי בדובאי, ועד לפני כמה שנים נקרא נחשון נחשונוב. כהן, חשוב להדגיש, הוא אדם נקי כפיים שלא דבק בו רבב. שמו הקודם (רק במונוטוניות שלו), מזכיר את אליהו אליהו, שניסה פעם לעקוץ את מכבי נתניה תחת זהות אחרת. למה אנשי עסקים מחליפים שמות? שאלה מעניינת.
מה שמזכיר עוד בעלים ששלט בבית"ר ירושלים, אלי טביב שמו, והשבוע הוא תקף את העסקה עם השייח'. זה קרה בשיחת סקייפ ממשרדו במיאמי, כשמאחוריו ניצב דגל הכוכבים והפסים של ארה"ב, כאילו שמראיינים את ג'ו ביידן. כאן המקום להזכיר שגם טביב, הרבה לפני שרכש את בית"ר, הזדהה בשני שמות בדויים – שאלתיאל דאוויל ורמי יצחק – אבל אצלו זה היה כדי להערים על המשטרה. ואם מישהו רוצה להסיק מזה משהו על רוכשי בית"ר בכלל, סימן שהוא סתם אנטי שמי.
האטימות
מוזי, גלבאן ואריה דרעי
טימוטי מוזי בן ה־19 הוא כדורגלן צעיר במכבי חיפה, בנם של מהגרים שנולד בארץ ומסומן כמועמד לנבחרת הצעירה. לפני כחצי שנה, בתום מאבק ממושך, הוא זכה לקבל תעודת זהות ישראלית ושלשום אמור היה להתגייס ליחידה קרבית בצה"ל. למחרת, כמה מפתיע, הוא שב בשלום לבסיסו במגרש האימונים בכפר גלים.
איך נעלמו לפתע האטימות והביורוקרטיה? הכל, כפי שפורסם, "בעזרת מאמציהם של שר התרבות והספורט חילי טרופר, שר הפנים אריה דרעי, סגן ראש מנהל הספורט דודו מלכא ומנכ"ל ההתאחדות רתם קמר". איזה יופי, ותודה גם לרמטכ"ל אביב כוכבי שלא יצא למלחמה בנושא.
השאלה היא למה זה לא קרה גם לפדרו גלבאן, שנאלץ לעזוב את הארץ עם רעייתו וארבע בנותיו (שתיים מהן הגיעו לפה בגיל שלושה חודשים ושתיים נולדו כאן), אחרי 11 שנים בישראל? בלי שום קשר לשני המקרים, לפחות דבר אחד יודעים גם בשב"ס: לדרעי חוקים משלו.
ההידרדרות
אבי כהן ז"ל, זהבי וקנייבסקי
החודש לפני עשר שנים הלך לעולמו בתאונת דרכים אבי כהן ז"ל. למרות שהיה הישראלי הראשון בליגה האנגלית ואף זכה עם ליברפול בליגת האלופות, הוא אף פעם לא חשב שצריך להציב פסל שלו בשום מקום, בניגוד למלך השערים של הליגה הסינית ערן זהבי.
כמאמן, הקריירה של כהן הייתה פחות מוצלחת, בלשון המעטה. אבל בניגוד למה שעושים כמה מחבריו הטובים גם היום, הוא לא נהג להפיל אחריות על אחרים. גם כפרשן, כהן לא דיקלם פרסומות, לא ניתח שיטות משחק ולא שיחק אותה מדען כדורגל. ב"משחק השרוכים" במאי 1998 הוא היה הראשון שזיהה, בשידור חי. "בית־שאן נותנת, בית"ר פשוט לא לוקחת, זה מאוד פשוט וברור", הוא פירשן כשעוד היה 2:2 בדקה ה־90, והוסיף: "צ'ולאקוביץ' עכשיו זילזל ולא רצה להבקיע. הגול באוויר. זה ברור יורם, כמו שהשמש ביום בצהריים".
וגם היה לו לב גדול. כהן ז"ל ניסה לשכנע לחתום על כרטיס אדי לתרומת איברים, וחתם כמובן בעצמו. אחרי התאונה בדצמבר 2010, כשהרופאים כבר הבינו שהמצב בלתי הפיך, הסתובבו ליד מיטתו אברכים מישיבת "שובו בנים", שהמליצו למשפחה להימנע מתרומה. הרב יעקב איפרגן, שמכונה "הרנטגן", הבטיח למשפחה: "אבי ייצא מזה", והגר"ח קנייבסקי הנ"ל הסביר שמזלו של האדם נקבע גם לפי השם, והציע להוסיף לשמו את השם "חיים".
כן, זה אותו שר התורה שבשנת 2020, עוד לפני שהכשיר את עסקת חוגג ובן ח'ליפה, לא ספר את קבינט הקורונה, הודיע שכל מי שיתרום 3,000 שקל ל"קופת העיר" בניהול אנשי חצרו "לא יחלה ולא יהיו חולים בביתו", והורה לפתוח את כל מוסדות החינוך החרדיים. עשור אחרי מותו של אבי כהן ז"ל נותרנו כולנו חסרי הגנה, ולא רק בנבחרת.
