אופ"א באמת יכולה לאיים על הקבוצות?
(צילום: משי בן עמי)
הליגה הספרדית בלי שלוש הגדולות? פרמייר-ליג נטולת כל היריבויות הגדולות? ליגת אלופות דלוחה ומשבר כלכלי באופ"א שיפרק מועדונים ויפגע בהתאחדויות? כל התסריטים האלה אפשריים לאור הצעד הקיצוני בו נקטו 12 המועדונים הגדולים שחתמו על ההסכם להקמת הסופר-ליג. אם המהלך יהפוך למציאות, וכל האיומים בסנקציות נגד הקבוצות הללו יתממשו, נעמוד בפני עולם חדש של כדורגל שכרגע קשה לדמיין.
זו מהפכה שאמורה לעשות טוב לכיסים של אותם המועדונים, ורע מאוד לשאר הענף, אבל לא כל מהפכות הספורט הן כאלה. אספנו בשבילכם חמישה מקרים ששינו את עולם הספורט, ובחלקם ההשפעה שלהם הייתה חיובית ומשמעותית במיוחד. לפעמים היה דרוש רק אדם אחד כדי להזיז הרים.
כדורגל: חוק בוסמן
קשה לתאר את ההבדלים הכדורגל האירופי של לפני ואחרי ההחלטה של בית הדין האירופי, שהתקבלה ב-1995. היא פירקה והרכיבה מחדש מאפס את מערכת ההעברות ביבשת, ואת הדרך בה קבוצות מתכננות את העתיד ובונות סגלים.
אז מה הסיפור? הקשר הבלגי ז'אן-מארק בוסמן הגיע ב-1990 לסיום חוזהו בליאז', ורצה לחתום בדנקרק הצרפתית מהליגה השנייה. כיום זה נשמע דמיוני, אבל זו משמעותה של מהפכה – באותה תקופה הוא לא יכול היה לעשות את הצעד הזה בלי לקבל אישור מליאז', שלא הייתה מוכנה לסיים את ההתקשרות ללא תמורה. דנקרק לא הסכימה לשלם את הסכום הנדרש, ובוסמן נתקע בליאז', שבינתיים הוציאה אותו מהסגל והציעה לו חוזה חדש ונמוך ב-75 אחוז מהקודם. באופן מדהים, בגלל שסירב לכך, הוא עוד ספג השעיה מההתאחדות הבלגית.
הקריירה שלו הלכה לעזאזל, ובשנים הבאות הוא נדד בקבוצות קטנות, בזמן שהשקיע את רוב המרץ בתביעה שהגיש לבית הדין האירופי. הטיעון שלו הסתמך על אמנת רומא, שאוסרת על הגבלת חופש התנועה של עובדים ברחבי אירופה – לרבות כדורגלנים.
הפסיקה הרעידה את הענף: לכל שחקן באיחוד האירופי יש זכות להעברה חופשית למועדון אחר ביבשת עם סיום החוזה שלו. כמה פשוט, ככה מונומנטלי. סר אלכס פרגוסון נזכר ב-2015: "ברגע שבית הדין קבע שלא צריך לשלם עבור שחקנים שסיימו חוזה, הטירוף התחיל. פתאום זה היה שוק חופשי".
הסגלים התחילו להתמלא בכוחות רב-לאומיים, מה שהורגש במיוחד באנגליה, שמשכה זרים רבים; קבוצות התחילו להתייחס אחרת לשחקנים בשנה האחרונה בחוזה שלהם, והשיקול החדש שנכנס לתמונה הוא אם למכור אותם כשיש הזדמנות כדי לא לאבד אותם ללא תמורה; האפשרויות שנפתחו בפני שחקנים היו אינסופיות, אחרי שהשאירו מאחור עולם בו הוחזקו בכוח ע"י המועדונים; וכן, הקבוצות הגדולות והעשירות יותר תפסו מרחק מדרג הביניים בזכות היכולת שלהן לרכוש את הכשרונות הגדולים בעולם. והכל בגלל העקשנות של ליאז'.
כדורגל: VAR
אתם שומעים הרבה משפטים כאלה, קלישאות שנכנסות מאוזן אחת ולא יוצאות מהשנייה, כי הן נתקעות בראש. לדרבי חוקים משלו. לגביע חוקים משלו. זה הלחם והחמאה שלנו. אחת מהאמירות האלה, שהפכה למין חוק גלובלי, היא "טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק". אז זהו שלא, וטוב שקם מישהו שאמר שאפשר אחרת והתחיל להניע את הגלגלים.
יש מי שיטען שה-VAR, מערכת שיפוט הווידיאו, הרסה את הכדורגל בגלל העיכוב במשחקים והפגיעה בספונטניות, אבל היא עדיין מתפתחת ומשתפרת, מתקנת בעיות שצצות בדרך, ואפשר לומר מנגד שזה מחיר קטן מאוד לשלם עבור כדורגל הוגן יותר.
המלחמה של מוסדות הכדורגל ברעיון הייתה אבודה מראש. ברגע שמצלמות הטלוויזיה כיסו יותר זוויות ושיגרו שידורים ליותר צופים בעולם, כבר לא היה ניתן להמשיך כמו פעם. האוהדים ראו ענפים מקצועניים בארה"ב משתמשים במסך, את הטניס מכניס בהצלחה את עין הנץ, ולא היו מסוגלים לקבל עוד שגיאות בוטות כמו השער החוקי שלא אושר לפרנק למפארד האנגלי במשחק מול גרמניה במונדיאל 2010, עם כדור שעבר בבירור את הקו.
כמובן שאפשר היה להסתפק רק במערכת קו השער שהקדימה את ה-VAR, אבל ברגע שיותר כסף ויוקרה נכנסו לכדורגל, וטעויות השיפוט הקריטיות הכריעו עונות שלמות, המהפכה יצאה לדרך עם ניסוי ראשון ב-2016. מדובר במהפכה אחרת מאלו שמוצגות בכתבה, מאחר שלא ניתן ליישם אותה בכל מקום, אלא רק בליגות, מפעלים ומדינות שמסוגלות לכך מבחינה טכנולוגית. אבל זה לא אומר שהיא לא שינתה את הענף, בגלל שאנחנו חיים בעידן אחר.
התפיסות ברחבה, הקטנות שמכניסים ליריב כשהשופט מסתכל, הפנדלים שלא נשרקו – כל אלה הולכים ונכחדים. שחקנים לומדים להיערך אחרת ליריבה, יודעים שלא ניתן יהיה עוד להתחזות. הבעיות ברורות, בעיקר חוסר האחידות בקבלת ההחלטות בין שופט לשופט, הזמן הרב שלוקח לקבל החלטה במקרים מסוימים, והתסכול הגדול מפסילת שערים בגלל נבדלים מזעריים שהווידיאו איתר. אבל כבר אי אפשר לחזור אחורה, וגם לא צריך.
כדורסל: קשת השלוש
ישנם שני שלבים למהפכה הזו, ואחד מהם מורגש חזק מאוד בימים אלה – אבל נתחיל מהתחלה. בארה"ב חיפשו דרך להוסיף ריגוש חדש למשחק במשך עשורים רבים, והשלשות היו מין ניסוי חמוד כזה שבא והלך בקולג'ים ולא תפס ברצינות. ליגות שניסו להתחרות בפופולריות של ה-NBA חשבו שאימוץ הזריקות משלוש ייתן להן איזה טאץ' משלהן שימשוך קהל, אבל אף אחד לא התייחס לזה כיותר מהמצאה מיותרת.
רק כאשר ב-NBA הבינו את הפוטנציאל בעונת 1979/80 והכניסו את קשת השלוש למשחק, הדברים התחילו להשתנות. אחרי תקופת מבחן, ראשי הליגה הבינו שמדובר בצעד אטרקטיבי שמייחד צלפים, מושך את האוהדים ומשנה את הדינמיקה של המשחק. ב-1984 השלשה טסה מעבר לים ונכנסה לכדורסל האירופי, והמוני שחקנים נשבעים עד היום שאם רק הייתה להם האפשרות הזו, הם היו צוברים הרבה יותר נקודות בקריירה.
ועכשיו לחלק השני של המהפכה: השלשות הפכו לעוגן בכדורסל העולמי, אבל נשארו כאופציה אחת מבין שלל המהלכים שכללו זריקה מחצי מרחק, עבודה עם הגב לסל ומשחק בצבע. ב-NBA של היום, ולאט-לאט גם באירופה, השלשה הפכה לנשק המכריע ביותר. זה התחיל עם גולדן סטייט של העשור הקודם, שהבינה כי מבחינת הכדאיות הסטטיסטית עדיף לזרוק יותר שלשות במשחק, וההצלחה שלה הובילה את כל הליגה לקחת את זה לקיצוניות.
מספרים אדירים של פרשנים ואוהדים לא אוהבים את סגנון הכדורסל הזה, של הפצצה בלתי מבוקרת מבחוץ, אבל נכון לעכשיו זה המקום בו נמצא הענף. לפני עשר שנים, בעונת 2010/11, אורלנדו הובילה את הליגה עם 25.6 ניסיונות משלוש במשחק. יוטה, המובילה בתחום העונה, זורקת 43.4 שלשות במשחק, והאחרונה בנתון זה – קליבלנד – מתעלה על אורלנדו של לפני עשור עם 28.6 זריקות מבחוץ.
כל אחד חייב לדעת לקלוע מבחוץ, כולל הסנטרים, אחרת הערך שלו עבור הקבוצה יורד. יותר מתמיד, האחוזים משלוש הם פקטור בבחירת שחקנים. הכדורסל עובר גלים ותקופות של שינוי, ואולי יום אחד תחול רגיעה בעניין – אבל כרגע נראה שהדבר היחיד שיפחית מחשיבות השלשות יהיה הכנסת קשת של ארבע נקודות.
שחייה: החליפות החלקות
חברה איטלקית פיתחה את חליפות השחייה בשיתוף עם מכון הספורט האוסטרלי ובתמיכה של סוכנות החלל האמריקאית שעזרה בבדיקת החומר. שיתוף הפעולה הבינלאומי הזה הוליד את אחד מהמוצרים מעוררי המחלוקת ביותר בתולדות הספורט.
החליפות שהושקו ב-2008 לא נראו כמו שום בגד ים בעבר. הן כיסו את כל הגוף, נצמדו אליו בעוצמה (כדי להלביש אותן על שחיין, היה צריך לגלגל אותן כלפי מעלה, תהליך שלקח קרוב לרבע שעה בכל פעם) והקטינו את הנפח שלו, החיכוך היה מופחת ויכולת הציפה שלהן הייתה משופרת במידה אדירה לעומת מוצרים קודמים. כל אלו הובילו לעלייה של 4 אחוזים במהירות של השחיין שבחר בה. ספורטאים ששחו איתה הרגישו שהם עפים במים יותר מתמיד, והתוצאות היו בהתאם.
מספר חודשים לאחר השקת החליפה, שהפכה מיידית ללהיט עולמי, יצאה לדרך אולימפיאדת בייג'ינג. הבריכה הפכה למוקד משיכה עצום, בגלל שלובשי החליפות ניפצו שיאים כמעט בכל משחה. במהלך המשחקים האולימפיים נשברו לא פחות מ-25 שיאי עולם בשחייה, מספר בלתי נתפס, ובחצי השנה הראשונה מיציאתה של החליפה לשוק, שחיינים שלבשו אותה קבעו 62 שיאי עולם.
ואז החלו להישמע הקולות הספקנים, שטענו כי מדובר ב"סימום טכנולוגי", מוצר שמשפר בצורה לא הוגנת את התוצאות. הדיבורים על שינוי בחוקים התחילו אחרי אליפות אירופה בשחייה בבריכות קצרות, שנערכה בקרואטיה בדצמבר 2008 והייתה הבמה ל-17 שיאי עולם חדשים, ב-2009 הוחלט לאסור על שימוש בחליפות גוף מלא בבריכה, וב-2010 התקנות החדשות נכנסו רשמית לתוקף וסיימו את עידן החליפות הקצר והסוער.
בענף שתמיד משתכלל ומצליח למצוא דרכים לחתוך עוד כמה מאיות מהתוצאות, ניתן לראות את ההשפעה של החליפות בכך ש-13 שנה אחרי, מספר שיאי עולם שנקבעו בעזרתן עדיין לא נשברו. והמסקנות מאותם ימים עדיין רלוונטיות: בשנה האחרונה עולם האתלטיקה סוער בגלל השיפור הניכר שרצים למרחקים ארוכים משיגים בתוצאות כשהם רצים בנעל החדשה של נייקי, שעשויה מחומרים שמשפרים את הקפיציות. גם כאן יש משחק עדין בין הטכנולוגיה לבין המקום בו היא נותנת לספורטאי יתרון שחוצה קו מסוים. בשחייה כבר החליטו שהם לא בעניין.
אתלטיקה: פוסברי פלופ
אחד המקרים המטורפים ביותר שאפשר לחשוב עליהם. עולם שלם ניסה להגיע כמה שיותר גבוה בעזרת קפיצה צידית, קפיצה עם הפנים למטה או סגנון המספרת, ועוד שיטות שהסתובבו בתחרויות השונות. ואז הגיעה אולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968, וכל האתלטים המיושנים צפו בתדהמה בדיק פוסברי האמריקאי, שניגש בצורה אחרת לגמרי לרף.
תחשבו רגע על הודף כדור ברזל שעושה את זה בדילוגים, או אתלט שמטיל כידון בשכיבה. זו, פחות או יותר, הייתה רמת המחשבה השונה שהביא פוסברי. בניגוד לכל מה שהיה מקובל בענף, הוא זינק לאחור, כשהראש עובר ראשון את הרף ושאר הגוף מתקשת ועובר אחריו. התהודה שקפיצת פוסברי,"פוסברי פלופ", זכתה לו אחרי האולימפיאדה (בה זכה במדליית הזהב) הביאה לשינוי מהקצה אל הקצה. היום קשה לחשוב על דרך יעילה יותר לקפוץ לגובה, בגלל הגישה המדויקת יותר בריצה שלפני הזינוק, והיתרונות האווירודינמיים שבתנוחת הגוף.
זה היה כמעט מקרי, סגנון חדש שהמציא קופץ שלא הצליח להסתדר עם השיטות המקובלות והתנסה באימונים עם כל מיני קפיצות חדשות שהתאים לגוף שלו. הוא לא ישער בדעתו שישנה את העולם, ושבמהירות שיא המתחרים שלו יאמצו את השיטה עד לדומיננטיות כמעט מוחלטת שלה. גם אתם מוזמנים לחשוב עכשיו: יש לכם בראש דרך טובה יותר לבצע ענף ספורט כלשהו? לכו תדעו, אולי משהו שניסיתם באיזה אימון יהיה המהפכה הבאה שתשכיח את מה שהיה לפניה.
