הפציפיסטים
אלופי השנור והוד מעלתו
דווקא בשבוע שבו אוהדים ברחבי הארץ סיכנו את חייהם במתחמי האימונים כדי לאחל מוות בייסורים לבני עמם שאוהדים את היריבה, קשה שלא להתרגש ממחוות השלום של הכדורגל הישראלי כלפי בני דודינו מהמפרץ. המרוץ למיליון VIP, עונת השייח'ים יצאה לדרך.
הראשונה שזיהתה הייתה הפועל באר־שבע. "אוהדים יקרים, כולנו נרגשים לנוכח הסכם השלום", נמסר מהמועדון לפני כחודשיים. "הזמנו את מחזיקת הגביע באיחוד האמירויות, שבאב אל־אהלי דובאי, בבקשה לקיים משחק ידידות". יופי של מחווה לחובבי בארות, ואולי תחילתו של עוד איחוד – הפועל באר־שבאב.
השני שחשב על משחק רעים היה משה חוגג, והמועדון מיהר לבשר: "אנו שמחים לאשר שמתקיים משא ומתן בין בית"ר ירושלים לקבוצת יזמים מאבו־דאבי, אשר יהווה בנוסף לכדורגל סמל מוחשי לרוחות השלום החדשות המנשבות במזרח התיכון". לשחקן ערבי "עדיין לא בשלו התנאים" כמו שהתפתלו שם בעבר, אבל כסף ערבי יתקבל באהבה. מרגש לאללה.
"אם יבוא מישהו מאיחוד האמירויות, הוא יגיע קודם כל אלינו", מיהר להבהיר שרון ניסנוב מהפועל ת"א, ואפשר להבין אותו. אופציה חלומית כמו האמירים במפרץ לא הייתה בוולפסון מאז האיחוד עם האמיר כבירי.
עוד לפני כן נפגש בועז תושב, שמייצג את אחד הבעלים, עם נציג של משקיעים פוטנציאליים בשם מג'ד אלסראח. האחרון אפילו העלה בחשבון הטוויטר תמונה משותפת וכתב: "מפגש נפלא עם משקיע מרכזי מישראל שהוא מבעלי הפועל באר־שבע". התבלבל קצת, אלסראח, אבל מה זה משנה ת"א או באר־שבע? העיקר בנק הפועלים.
"אני שמח להביא לידיעתכם כי המועדון שלנו הוזמן לקיים משחק ידידותי, שייקרא 'משחק השלום', באבו־דאבי", הכריז הבא בתור, יעקב שחר. "הודענו להם כי נשמח לשחק באבו־דאבי ולארח אותם בעיר שלנו. תשובתם החיובית והמשמחת התקבלה". כן, לא פחות משלושה ביטויים של שמחה בהודעה מאושרת אחת, שכללה הסכם שיתוף פעולה בין מכבי חיפה לקבוצת אל־עין. עלא עיני ועלא ראסי.
"משחק השלום"? הרי ככה קראו גם למסחרה דאשתקד באצטדיון החיפאי, במפגש בין "אגדות הכדורגל מברזיל" לוותיקי נבחרת ישראל. ובאמת, עד היום יש לנו שלום בר־קיימא עם הברזילאים. גם בהתאחדות, מתברר, עובדים במרץ על "משחק השלום" בין שתי הנבחרות, שבו ישירו בוודאי האוהדים שלנו: "ישרא־א־אל מלחמה!".
אבל את ההכרזה הכי מלכותית פירסמה מינהלת הליגות: "היו"ר ארז כלפון חתם הבוקר על הסכם שיתוף הפעולה עם מקבילו מאיחוד האמירויות, הוד מעלתו עבדולה אל־ג'ונבי, בטקס שנעשה באמצעות חתימה מרחוק. הוד מעלתו אל־ג'ונבי הודה לכלפון". מג'ניב, ולא סתם הקפידו במינהלת בגינונים להוד רוממותו, מלך הכדורגל מהמפרץ. בשם האוהדים בארץ הרשו לי להוסיף קידה.
ורק מהסכם השלום עם סודאן – מדינה גדולה בהרבה – כולם התרגשו הרבה פחות. באר־שבע לא יצרה קשר עם מחזיקת הגביע שלהם, חוגג וניסנוב לא דיברו על רוח דרומית חדשה, שחר וההתאחדות אינם מארגנים משחקי שלום, ובמינהלת לא חתמו על הסכם עם הוד מעלתו מלך הכדורגל מחרטום. אם הסודנים רוצים, שיארגנו משחק ידידות בתחנה המרכזית בת"א, נגד נבחרת הפליטים מאריתריאה.
המסלף
ברקוביץ', גיא פלג ותמליל החקירה
מאזין נלהב עלה שלשום על הקו בתוכניתו של גיא פלג ברדיו האזורי. "שמעתי את המאזין שטען שאני אלים, אז בוא פעם אחת נספר את האמת", אמר איל ברקוביץ', והתייחס להרשעתו ב־2009 בתקיפה ובאיומים, בתקרית עם דני עציוני, שאימן את בנו בילדים של מכבי הרצליה. "אני מוכן ללכת למכונת אמת", הודיע ברקוביץ', אולי בהשראת תשדיר הפרסומת שבו הוא בודק סוכני מכוניות בפוליגרף.
"לפני 12 שנים הבן שלי ליאור היה בן תשע, משהו כזה", העריך אבא'לה. "היה משחק נגד כפר־סבא, מתוך 30 ילדים, היחידי שהמאמן בחר לתת לו לשחק 30 שניות היה הבן שלי. הילד לא נגע בכדור, הלך לאוטובוס בוכה... ניגשתי לאוטובוס, בכניסה עומד המאמן. אמרתי לו, 'דני, תביא לי את הילד'... הוא התנגד לי אז הזזתי אותו הצידה, לקחתי את הילד, סיננתי קללה והלכתי".
פלג חבר טוב של ברקוביץ', כפי שהתוודה גם בשידור, ועיתונאי מצוין. רק חבל שבמקרה הזה הוא לא טרח לבקש תגובה מעציוני, ועוד יותר מצער שלא הלך על הז'אנר שכה מזוהה איתו. הפעם, נעשה זאת במקומו, עם תמליל מחקירתו של א"ב ב־4 במארס 2009.
ברקוביץ': "קיללתי אותו 'בן ז... מתוסכל', כל מיני קללות, לא זוכר בדיוק. לקחתי את החולצה שהייתה על הילד, זרקתי אותה על המאמן, והלכתי עם הילד".
חוקר: "לדברי דני תקפת אותו ובתנועת אגרוף קלה הסטת את פניו".
ברקוביץ': "דחפתי אותו, מעבר לזה אני לא זוכר".
חוקר: "לדברי עציוני קיללת אותו 'אני אז... אותך, מזד..., אפס, אני אחסל אותך, ארדוף אחריך, אתה מתוסכל בגלל 4,000 שקל שאתה מקבל".
ברקוביץ': "לא אמרתי לו שהוא מתוסכל בגלל 4,000 שקל, אלא בגלל שאף פעם לא הצליח".
כלומר, הצדיק התמים לא "סינן" קללה והלך, אלא פתח ג'ורה, איים, השליך חולצה. הוא גם הודה והורשע בהסדר טיעון, וחויב בפיצויים ובעבודות לתועלת הציבור. מיד לאחר המקרה, התראיין האב הנעלב וסיפק גרסה שונה מזו שמסר השבוע, ויותר קרובה למציאות: "ליאור פתח בהרכב ואחרי כמה דקות נפצע, ובסוף המאמן הכניס אותו בדיוק לחצי דקה". די דומה למה שמספר גם היום עציוני: "הילד פתח בהרכב, שיחק כ־22 דקות, יצא בטענת פציעה, וחזר 5 דקות לסיום".
ומה קרה מאז? עציוני ממשיך לעבוד כמחנך בבית ספר, לאמן במחלקות נוער ולהביא הישגים. ליאור ברקוביץ' נדד בין קבוצות, בקושי שיחק, והמשיך להתבכיין שמאמנים עושים לו דווקא. והאבא? נשאר אותו ילד מגודל.
הפסיכו-גולים
עזריה וענבר חטפו נוק־אאוט
"הושלמה הכוורת", דיווח בקיץ האתר הרשמי של מכבי חיפה. "ברק בכר מחזק את הקבוצה בצד המנטלי". מתחת הופיע צילום של המאמן ושמונה אנשי צוות, כולל צמד היועצים המנטליים דני ענבר ואיתן עזריה. השבוע מול מכבי ת"א, זה נראה כמו מלכודת דבש.
עזריה, אגב, שימש במקביל גם כמאמן המנטלי בנבחרת הצעירה, שהצליחה להפסיד לאיי פארו. אחר כך הצטרף למכבי חיפה בלונדון, שם ניצח על המנטליות שהובילה להתפרקות מול טוטנהאם. נגד מכבי ת"א נגמר 2:2, גם הטעויות של שני מאמנים נפרדו בתיקו, אבל דבר אחד נראה כמו נוק־אאוט: החוסן המנטלי. הצהובים שספגו פעמיים תוך דקה התעשתו והשתלטו על המשחק, הירוקים נהיו חיוורים.
"האימון המנטלי מתחיל איפה שכל האימון שמלמד דברים מסתיים", מסביר עזריה בדברי המבוא לקורס שהוא מעביר. אז איך אצל מכבי ת"א הכל התחיל כשבמכבי חיפה הכל נגמר? אולי בגלל שליריבה אין שום מנטליסט שמבלבל לשחקנים את המוח.
המחמם
יהונתן כהן מרים לשרף
בשבוע שבו חזר לכותרות המומחה ליצוא בננות, שלמה שרף, נשכח משום מה מי שחימם את מופע הגזענות שלו – השדר יהונתן כהן.
"תאמין לי, עכשיו אני מגרש אותו", נבח שרף כשאבדיאל ארויו ממכבי פ"ת החמיץ, מה שגרר מכהן צחוק מתגלגל והערה מחפירה: "איפה משטרת ההגירה?"... רק בהמשך הוזכרה פנמה, מולדתו של ארויו, והפרשנות הדוחה: "שילך לאכול בננות". למחרת נזכרו שניהם להתפתל ולהתנצל.
משטרת ההגירה? האם גם בהחמצה של חלוץ לבן היה מפגין השדר כזה הומור שחור? ברור שלא. ככה נשמעים ילדי המיקרופונים מדושני העונג בדור הנוכחי, ואם לסכם בסגנונו הדביק של כהן: זה היה עוד רגע מזוקק של פרובינציאליות ישראלית.
