בתי קפה ברחבי תבל מהווים פינות לפגישות בין פריקים של ספורט, ספורטאים, מאמנים, עסקנים, שופטים ואוהדים. זה מצב ידוע כבר אינספור שנים, וכל מי שקשור איכשהו לאחד הענפים אוהב לדסקס שם על ההווה, העבר והעתיד. כל העולם מייחל לחזור כבר לשבת על קפה עם חברים, ואנשי הפרלמנטים אולי ממתינים לכך יותר מכולם.
לאורך השנים עברתי בהמון מקומות כאלה שנסגרו בינתיים, בת"א ובר"ג, אבל אף אחד מהם לא השתווה לקפה רוול האגדי בדיזנגוף 111. הוא הוקם ב-1948, עבר שנים של זוהר ונסגר באוגוסט 1980. גם הרחוב הוא כבר לא מה שהיה פעם. בראשית דרכו, קפה רוול היה מקום עלייה לרגל של חברים ממפלגת הציונים הכלליים ואנשי בוהמה (עד שאלה נדדו עם השנים לקפה כסית הסמוך). בימי שישי אחה"צ ועד לכניסת השבת נראו שם הרבה סלבס של אז, בראשות שורה של דוגמניות.
כעיתונאי צעיר בראשית דרכו, התעניינתי כמובן באגף אנשי הספורט, שתפס חלק גדול מהמקום. המלצר הראשי, אדון פריצ'י, עם האדיבות הבלתי רגילה שלו, היה מוכן להדליף לך חלק מהסיפורים הטובים ששמע – אבל לא לפני שהזמנת אחת מהעוגות המפורסמות של המקום, מפוצצות בקצפת ובחמאה. אז, ודאי הבנתם, דיברו פחות על דיאטות וירידה במשקל. פריצ'י, שהאיר פנים לכל מי שנכנס למקום, לא הבין הרבה בספורט. בשבילו, כמעט כל מאמן כדורגל שהיה מגיע היה יוסלה מירמוביץ', בגלל שהכיר אותו יותר מהאחרים – למאמן הייתה חנות ספורט בפסאז' הקרוב.
והיה גם מלצר אגדי בשם גלבאנק, יליד הונגריה, "בגין", בגלל הדמיון שלו לפוליטיקאי שהפך לראש הממשלה. "בגין" היה מאוהדיה השרופים של הפועל ר"ג והעריץ את המאמן דוביד שווייצר. והוא גם היה מקור לכל מידע ספורטיבי. "מה הפסדתם כשלא הייתם כאן בבוקר", היה אפשר לשמוע אותו אומר. "ה'זקן' (הכוונה לגיולה מאנדי, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל מ-1959 עד 1964) קיבל כאן כמה שמות של שחקנים מוכשרים מהליגה השנייה ומהנוער והוסיף אותם לפנקסו".
מאנדי, שהיה אחד ממאמני נבחרת הפלא ההונגרית, אהב להתהדר בבית הקפה בהיכרויות שלו, וזרק חופשי שמות של אגדות כדורגל כמו פושקאש, צ'יבור, הידגקוטי ועוד ועוד. הוא דיבר לרוב בהונגרית, כי בשולחן ישבו איתו תמיד שורה של עולים מהונגריה. מאנדי אהב שיהיו סביבו הרבה אנשים, והשולחן הבודד שלידו התיישב התארך למספר גדול של שולחנות. הוא לא גירש אף אחד, גם לא את החבר'ה שנעמדו מסביב (ביניהם לעתים הייתי גם אני).
כש"בגין" ביקש מהעומדים מסביב להתיישב (כדי שגם יזמינו) או לעזוב, מאנדי גער בו. המאמן אהב לחזור ולספר (לעתים בקצת גרמנית שידע) על נבחרת הפלא, הצלתו והצלת משפחתו כיהודים מהנאצים בזכות היותו כדורגלן, הניצחונות הגדולים על אנגליה ב־1953 – 3:6 בוומבלי ו־1:7 בבודפשט. לפעמים הוא נעזר במתורגמן שלו תמאש, הלא הוא העיתונאי אברהם בן-שלום. לא פעם הוא חזר לגמר מונדיאל 1954, בו נבחרתו הייתה מועמדת מובהקת לזכייה, אבל הפסידה בגמר 3:2 למערב-גרמניה אחרי שהובילה 0:2. הוא נהג לומר: "העיתונות התקיפה אותנו בצורה ברוטלית בגלל ששיתפנו את פרנץ פושקאש הפצוע. תגידו אתם: לוותר על פרנץ גם אם הוא קצת פצוע, ועוד בגמר גביע העולם? הם משוגעים".
מאנדי אהב לספר שרלף קליין התאמן אצלו במ.ט.ק בודפשט, ושמח לשמוע על עלייתו המטאורית כשחקן – כדורסל ולא כדורגל. לימים גם נערך מפגש ביניהם. מאנדי אהב כל ענף כדור, ובערבים חופשיים אפילו הגיע למשחקי כדורסל של מכבי דרום, קבוצת הבת של מכבי ת"א, במגרש הישן ברחוב מכבי, ליד קולנוע אוריון.
הוא היה מאמן גדול, אבל גם מתחן לא קטן. אחד מבאי המקום היה אורח קבוע בשולחנו. המתיחה המתוכננת הייתה לומר לו שמאנדי מונה למאמן נבחרת אנגליה ולכן ייאלץ לעזוב מיידית את ישראל. רק מה? אחרי שלא הכחיש זאת, העניין תפס תאוצה והידיעה זכתה לתהודה.
לעתים מתחשק לי לחזור ולקפוץ לבית הקפה בדיזנגוף, לשולחן עם ה"זקן" ואלי פוקס, ודוביד שווייצר ויענקל'ה חודורוב ורלף שקפצו לביקור, ושמלוק מחרובסקי ושמואל יעקבסון. היו זמנים.
