ב-2016 נסעתי לראות משחק של הגרין ביי פקרז ב-NFL. ככה זה נראה משם: גרין ביי היא עיר של כמאה אלף איש בוויסקונסין. בשום אופן לא אמורה להיות לה זכות לקבוצת ספורט מקצוענית. הזמן והנסיבות, מסתבר, חשבו אחרת. מכיוון שזה פלוס-מינוס הדבר הכי מעניין ברדיוס של 200 ק"מ, אצטדיון של 80 אלף איש יוצר בכל יום ראשון בחודשי החורף יחס לא פרופוציונלי בין מי שנמצא באצטדיון לבין מי שנמצא בעיר. לפחות לכמה שעות.
הנחיתות הדמוגרפית, אגב, לא הפריעה לה לקחת הכי הרבה אליפויות בתולדות ה-NFL. לא פלא, אם כך, שרחובות בעיר נקראים על שם מאמנים ושחקנים ששיחקו בקבוצה. אם ה"גארדן" זה המכה של הכדורסל וה"מרקאנה" של הכדורגל, "למבו פילד" זה כנראה המכה של הפוטבול. כראוי, קירותיו מעוטרים ב"אם זה לא משנה מי מנצח ומי מפסיד, למה סופרים ניקוד?" או "ניצחון זה לא הכל, זה הדבר היחיד", ועוד ציטטות מפי מאמן העבר האגדי שלהם, וינס לומברדי.
המסע שלי לגרין ביי מתחיל עם רכב שכור בשיקגו. זו נסיעה של 3 שעות וחצי. המיילים נוקפים והחיוך מתגבר. בתחנת דלק, כשעה מגרין ביי , אני פוגש אישה שמחלצותיה מכף רגל ועד ראש הם של הפקרז. "את נוסעת למשחק?", "לא" היא משיבה, "הלוואי". "אז למה כל הציוד?" “It’s pakcer Sunday” היא עונה, או בתרגום חופשי – "מה ז'תומרת, הקבוצה משחקת היום!".
למה גרין ביי? ברט פארב זה שם שלא אומר הרבה לאוהד הספורט הישראלי הממוצע, אבל למי שאוהב פוטבול, מדובר באגדה. 1996 הייתה השנה שבה התחלתי להתעניין במשחק עם הכדור המוזר והאליפטי. זו במקרה הייתה גם השנה שבה ברט פארב והפקרז נתנו עונה נפלאה ולקחו את הסופרבול, וכך הופך לו בחור צעיר מישראל לאוהד של קבוצה מוויסקונסין. כזה שבמשך 4 חודשים מדי חורף חי מראשון לראשון עם ההצלחות והכשלונות של החבר'ה בירוק-צהוב.
למשחקי קבוצה היחידה בארה"ב שהיא בבעלות אוהדיה, נמכרים כל שנה כל המינויים מראש. למען האמת, הם אפילו לא נמכרים אלא מתחדשים ע"י בעליהם. מינוי הוא מצרך כזה נדיר, שהוא מועבר כזכות מאב לבן. חפצה נפשך באחד? אין בעיה. היכנס לרשימת ההמתנה, שכרגע עומדת על 30 שנה! מה שאומר שתינוק שנולד ב-2016 יכול לבנות על כרטיסים לעונת 2046. אגב, זו אכן המתנה החביבה על סבים בעיר שנכדם זה עתה הפציע לאוויר העולם. הסיפור הזה קצת מקשה להתארגן על כרטיס, אבל האל הטוב ברא לנו את "קרייגס ליסט" (ה"יד 2" האמריקאי) ואת "פיי פאל". תרומה של 200 דולר למוכר בר המזל ויש באמתחתי את פיסת הנייר הנכספת שמסדרת לי מושב טוב באמצע המגרש.
כל מי שהיה באצטדיון גדול מכיר את ההרגשה ברגע בו פניך עוברות את סבך המנהרות והמדרגות ומגלות את האוויר הפתוח. שם נחשפים לעיניך הגודל העצום של המגרש והיציעים המלאים, ולאוזניך הרחש שיוצרים כמה עשרות אלפי אנשים. זו כנראה ההרגשה האהובה עליי, ולמבו פילד מספק אותה ללא עוררין.
הזוג החמוד שלצידי מספר שבאו מעט מרחוק למשחק, משהו כמו שעתיים נסיעה. "זה נחמד", אני משיב להם, " אני הגעתי קצת יותר מרחוק...". "איפה?" הם שואלים. "ישראל". הגודל שנפערו העיניים שלהם היה שווה את כל הנסיעה. "היי, הבחור הזה בא מישראל", זועק הגבר לחבר שלו שתי שורות מעלינו, ואני הופך לאטרקציה של החלק שלנו ביציע. כיפים אחרי כל מהלך טוב, כמה שיחות מחויכות על פוליטיקה, פוטבול והמזרח התיכון, ואני מרגיש שנתתי להם סיפור נחמד לספר כשהם יחזרו היום הביתה ("היי מותק, לא תנחשי מאיפה הבחור שישב לצידי הגיע היום למשחק").
ישנם גם אוהדים מניו יורק. אחרי הכל, גרין ביי משחקים הערב נגד הניו יורק ג'איינטס. הם יושבים לצידנו ומתקבלים באהבה ובהערכה. זו תרבות הספורט האמריקאית. לא תראו פה קטטות או אפילו שריקות בוז. הם מספרים שתמיד רצו להגיע ללמבו. אני יכול להזדהות. יש גם משחק כמובן. הוא לא מתעלה לרמה גבוהה במיוחד, אבל לנו יש את ארון רוג'רס, ה-MVP של הליגה מלפני שנתיים. הוא מוסר שני טאצ'דאונים, דואג לניצחון ושם את מאזן הקבוצה במשחקים שאני הייתי בהם על 100%.
השעה 23 בלילה ואני יכול למחוק את "לראות משחק בלמבו פילד" מהרשימה שלי.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
