דיווח מיוחד מנאפולי
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
באיטליה, לכל עיר יש את הפטרון הקדוש שלה, והאיטלקים נוהגים להעריץ ולהציג מזכרות ושרידים שלהם. בבר "נילו" הנאפוליטני, הפריט המקודש החשוב ביותר אינו דיוקנה של מריה הבתולה, אלא שערה אמיתית מראשו של דייגו מראדונה.
דייגו מראדונה הלך לעולמו, סיקור נרחב
בזמן שהעולם כולו מתאבל על מותו של גדול שחקני הכדורגל אי פעם - ביום כזה לא מתווכחים - הסרטון הכי נצפה בנאפולי לא מציג את הגול המטורף נגד אנגליה, כשמראדונה פרץ מחצי המגרש והגיע עד השער. גם לא את שער "יד האלוהים" המפורסם מאותו משחק בדיוק. הווידיאו שהפך ויראלי הוא ממשחק ידידות שהתרחש ב־1985 באצ'רה, פרבר עני של העיר, על מגרש שאפילו לא היה בו דשא. במועדון ביקשו שהכוכב לא ישחק על מגרש הבוץ מחשש שישבור רגל, אבל מראדונה התעקש להשתתף במשחק שנועד לגייס תרומות לילד חולה, וכמובן כבש וחגג כאילו מדובר היה בגמר גביע האלופות.
(השער באצ'רה)
בעיר הזאת מראדונה אינו הסמל של המנצחים, של הווינרים, הוא הסמל של המפסידים. בימים שבהם איטליה שוב חווה התפרצות אדירה של הקורונה עם מספרי הדבקות ומתים כמו בגל הראשון - רבבות נדבקים ומאות מתים ביום - הידיעה על לכתו של מלך הכדורגל נחתה על נאפולי כשרחובותיה כמעט נטושים. העיר נחשבת איזור אדום ומהשעה 18:00 יש עוצר. רק הצבא והמשטרה מפטרלים ברחובות. אבל בשדרת האמנים, שבה מככב זה שנים ציור הקיר העצום והמרהיב של מראדונה לצד דיוקנאות של זמרים, סופרים ושחקני קולנוע, הרחוב התמלא במהרה במקומיים ההמומים, שהדליקו נרות אֵבל אדומים.
"הוא גרם לנו לחלום"
מראדונה מונצח בשדרת האמנים, כי אכן היה אמן של כדורגל. כולם נוגעים בציור ובחולצה מספר 10 שלו. "על השחקנים הטובים ביותר אומרים שהם בנו קבוצות. מראדונה הרים עיר שלמה", אומר לי טוני אספוזיטו, מי שאמון על התחזוקה של המקדש המקומי למראדונה - אפילו במדריך ה"לונלי פלאנט" של נאפולי מגדירים את המקום הזה כ"מקדש של דייגו". "בסוף, הוא היה אצלנו רק שבע שנים וזכה בשתי אליפויות בלבד, אבל הוא היה הסמל של תקומת הדרום כולו", הוא אומר לי. "מראדונה הגיע אלינו בשנת 1984 ואל מול 70 אלף אוהדים בסאן פאולו אמר לנו: 'אני כאן למען הילדים העניים של נאפולי, כי אני הייתי כזה בבואנוס איירס'".
אוהדי נאפולי במחווה לזכרו של מראדונה בדרך המובילה לסאן פאולו
רק עשור לפני הגעתו התמודדה נאפולי עם מגפת כולרה. הדרום האיטלקי תמיד נשאר מאחור. איטליה שעבור איטלקים רבים עדיף היה שלא הייתה. זו הייתה, ועודנה, איטליה שממנה מהגרים הכי הרבה בתקווה לעתיד טוב יותר. יותר ממחצית מאוכלוסיית ארגנטינה היא ממוצא איטלקי. מראדונה עשה את הדרך ההפוכה.
"רבים לא היו הופכים למי שהם בלי הסמים, אבל מראדונה היה מראדונה למרות הסמים. למרות הכל", אומר לי האוהד סלבטורה יאנונה. "לא הייתה לו קבוצה מסביב, הוא ניצח לבד. הסתכלת על מראדונה בזמנו וחשבת שבאמת הכל אפשרי". באותם ימים, ביובנטוס הציעו לו חוזה ונתנו לו צ'ק פתוח, רק שיכתוב מספר. אבל מעבר ליובנטוס משמעותו היה לעבור לטורינו: הבעלים, ולא הפועלים. מראדונה העדיף להישאר בנאפולי.
"עבור נאפולי, הוא בן משפחה שעזב אותנו", מסביר ברונו, הבעלים של בר ה"נילו", שמשמש זה שנים רבות נקודת המפגש המרכזית בעיר לאוהדי נאפולי. "אדם שקיבל המון מהנאפוליטנים, אבל גם נתן לנו המון. הוא נתן לנו רגעים בלתי נשכחים, גרם לנו לחלום. כשהוא הגיע, נאפולי הייתה על הקרשים. הכל היה הרוס, הייתה מלחמה בין כנופיות הקאמורה עם עשרה נרצחים ביום, ולו היה את האומץ להגיע. בזכותו העולם הכיר את העיר לא רק בגלל הדברים הרעים, אלא גם בזכות ההישגים הספורטיביים. הוא גם הרוויח פחות בשביל להישאר בנאפולי, והנאפוליטנים לעולם לא ישכחו את זה. וגם כשקורה שבמשפחה יש מישהו חולה, והוא היה חולה, אנחנו תמיד תמכנו בו".
מאחורי ברונו ניצב מזבח של ממש, כולל השערה המפורסמת, תלתל של דייגו ארמנדו מראדונה, שהוכנס באהבה רבה לקובייה מיוחדת עם חומר משמר. "התמזל מזלי וטסתי עם הקבוצה כשהם חזרו הביתה", נזכר ברונו, "מראדונה ישב לפניי וכשהוא קם, השערה הזאת נשרה ואני לקחתי אותה. תחילה לקחתי את זה בשביל הצחוק עם החברים שלי, אבל אז חשבתי שיהיה נחמד להקדיש לו משהו וזה הדבר היפה ביותר שאפשר להקדיש לו לדעתי. ככה הוא ניצב כאן לצד כל הקדושים השומרים הכי חשובים שלנו".
אם מותו היה מתרחש בתקופה אחרת, אם איטליה לא הייתה מבכה גם אתמול עוד מאות מתים מהנגיף, נאפולי כולה הייתה ברחובות, בתכלת. המציאות היא שהכחול היחיד כרגע הוא של האמבולנסים שדוהרים ברחבי העיר. אבל מאחורי החלונות, בחצרות, מהסלולריים, מתנגן כל הזמן אותו שיר מפורסם, Life Is Life, שהתנגן לפני משחק חצי הגמר בגביע אופ"א נגד באיירן מינכן, בסוף שנות ה־80, בעת החימום של השחקנים. מראדונה שמקפיץ את הכדור באמנות, תוך כדי חימום, עם כל שמחת החיים המידבקת שלו. מראדונה שרקד עם הכדור.
הבית של דייגו
זה היה מראדונה. רק הוא יכול היה לנסות לשכנע את תושבי נאפולי לעודד את ארגנטינה, נבחרתו, בחצי הגמר הדרמטי ששוחק באצטדיון הביתי סאן פאולו במונדיאל 1990 - נגד המארחת איטליה. איך הוא מעז, אמרו רבים, אך היו גם כאלה שאכן עודדו אותו ואת ארגנטינה. הקריאה שלו לנאפוליטנים למרוד באיטליה במונדיאל שלה עוררה ויכוח אדיר. רוב האוהדים הודו לו, אבל הבהירו כי בסופו של דבר הם איטלקים. זו הייתה גם תחילת הקרע. אבל עכשיו, אותו סאן פאולו, אותו אצטדיון ישן ומיתולוגי, בדרך להפוך ל"סטאדיו דייגו מראדונה". ראש העיר של נאפולי, לואיג'י דה מג'יסטריס, כבר הודיע רשמית כי החל בהליך שינוי השם.
מאחוריי, אחד השכנים פותח את החלון ותולה את חולצת נאפולי ועליה המספר 10. בעיר הזו אפשר למצוא בכל פינה כמעט, בכל סמטה, מזבח קטן עם דיוקן של קדוש מואר בנר, כך סייעו הפטרונים להולכים בדרך בימי קדם עם רדת הלילה. "עכשיו גם מראדונה קדוש", אומר ברונו, "והוא האור הנצחי של נאפולי".
