תקציר מכבי ראשון לציון – מכבי תל-אביב
זו הייתה אמורה להיות עונה מבאסת במיוחד. ביטול החוק הרוסי גרם לכך שקבוצות רבות העלימו מהמגרש לחלוטין את הישראלים שלהן, ובהתאם, רמת העניין שיצרו המשחקים שאפה לאפס. גם הפער העצום בין שתי הגדולות, מכבי תל-אביב והפועל ירושלים, לבין שאר הליגה, העניק עוד מנה של שיממון.
ואז הגיעה הקורונה. אז נכון, עברנו חודשים קשים בלי שידורי ספורט ונאלצנו להתמכר לסדרות נטפליקס שחלקן תת רמה, אבל כשהליגה שבה התגלה שהכל היה שווה.
אז מה קרה לנו? מצד אחד, זרים רבים חזרו הביתה כדי להיות ליד משפחותיהם בתקופה המלחיצה הזאת. במקומם הגיעו פחות זרים, אבל חלקם איכותיים מאוד, תוצאה של ההשבתה של ליגות רבות שבהן משלמים יותר מאשר בישראל. מי שהצליח להנחית זר כזה שדרג מאוד את הקבוצה. בהצצה שטחית, מיטשל הגבוה של הגליל, סקוט הגבוה של אילת, אלמיידה המגוון של נהריה, האריסון שעשה קאמבק לארץ ונחת בראשון לציון, סק הנרי שהוחתם בהפועל תל-אביב עוד לפני הפגרה, והאקזוטי מכולם, ברוינסמה מבאר-שבע – שהוא ג'ורדן סווינג דור 5 אם נשתמש בשפת הסלולר – כולם שיפרו את קבוצותיהם.
מנגד, הפועל ירושלים איבדה את הגו-טו-גאי והסקורר הראשי שלה, ג'ייקובן בראון, ואת הגבוה החכם והמגוון שלה דשון תומאס, ונחלשה. מכבי תל-אביב משחקת בלי רכז וגם לה יש חולשות, אם כי עד המשחק מול ראשון-לציון היא הסתדרה הודות לחמישייה מאוד גבוהה שבה זוסמן שומר על הרכזים של היריבות ומאמלל אותם.
בשורה התחתונה, למרות שהיו גם קבוצות שנחלשו מאוד כמו חולון ונס ציונה, הליגה הפכה שוויונית ויש לא מעט קבוצות שיכולות לגנוב גמר או אולי אפילו אליפות.
אבל התופעה הכי משמחת היא שהדקות שהתפנו, הובילו לפריחת הדור החדש של השחקנים הישראלים. סרור בגליל, בן צבי באילת, קררה בנס ציונה, רז אדם וקופרברג בהפועל תל אביב – אלה רק דוגמאות להרבה שחקנים צעירים שהחלו לקבל דקות והצטרפו לבודדים שזכו בהן קודם (וזה המקום לתת חיבוק לגיא גודס על הקרדיט המוצדק והמתמשך לנועם דוברת, שמנצל את ההזדמנות שקיבל וצומח להיות שחקן מבריק).
האם הקרדיט לישראלים מוצדק? הנה דוגמה: הפועל תל-אביב העיפה את ג'ורדן המילטון המעוטר ועלתה מול נס-ציונה עם ים מדר, רז אדם ותומר גינת. גם קופרברג ומשעור קיבלו הרבה דקות. היא ניצחה בשלושים הפרש את נס ציונה שהשאירה את טל דן מחוץ לחמישייה וייבשה את עידן אלבר. יש הרבה הבדלים בין הקבוצות האלה שגרמו לפער, אבל האחד הזה כה בלט.
הפועל תל-אביב החדשה טובה מזו שפתחה את העונה מכמה סיבות. הראשונה היא שיש מנהיג – סק הנרי. השנייה היא שטאליב זאנה הוא הפרטנר המתאים לתומר גינת. טרידוול, שהתחיל את העונה, היה בן זוג מחריד עבורו. גינת סופר מוכשר, מהיר, טכני, קולע מעולה מרחוק עד שאתה תוהה אם לא צריך להעבירו לעמדה 3 בכלל, אבל הוא קטן לעמדה. הוא חייב לידו שחקן הגנתי ומסיבי כמו זאנה. טרידוול היה כמו גינת: מעולה התקפית אבל נמוך. התוצאה הייתה שהקבוצה נטחנה מתחת לסל. עם זאנה יש הגנה וריבאונד. למי אכפת שמבחינה התקפית הוא נגר?
אבל הסיבה החשובה היא הרוטציה הארוכה. כשאתה משלב כזאת כמות של ישראלים, יש לך יכולת לשמור אגרסיבי כל המשחק. הפועל שומרת נהדר בתקופה האחרונה, כולם תורמים וההישגים השתפרו. וכשים מדר מתחיל את המשחק כבעל הבית שהכדור בידו והוא מקבל ההחלטות, זו אמירה. אחר כך לישראלים יש ביטחון. הם לא חלקי חילוף. הם שותפים שווים.
וזו לא הדוגמה היחידה כמובן. ראשון-לציון ניצחה בקלילות את חולון כשבלייזר, דוברת ואדם אריאל יחד בחמישייה הרבה מאוד דקות ושני הראשונים נמנים על הקלעים הבולטים במשחק. גודס ראה כי טוב, נתן במשחק מול מכבי תל-אביב דקות לעוד ועוד ישראלים – כולל חמישייה בסוף הרבע הראשון שכללה את בלול, טישמן, אביבי, דוברת ואריאל – וניצח במשחק.
המסקנות ברורות. הישראלים לא פוגעים בהישגים אלא משפרים אותם; עדיף להביא מעט זרים (לראשון יש שלושה בלבד עכשיו) אבל טובים ומתאימים מאשר עדר חסר מוטיבציה של זרים בינוניים. לנו, כצופים במשחקים, הרבה יותר מעניין לראות ליגה כזאת מאשר את זאת שהייתה לנו בהתחלה.
אז מה עצוב כאן? שחוץ ממאמנים בודדים (ובחלק מהמקרים מדובר בזרים, שנותנים משום מה יותר בקלות הזדמנויות לישראלים מאשר רבים מהמאמנים המקומיים), אף אחד לא מבין את זה. ההנהלות ממשיכות להביא ערימות של זרים, המנהלת קובעת חוקים לא הגיוניים.
מזל שלפעמים אלוהי הכדורסל והנגיפים מחליט להתערב.
