לוס אנג'לס לייקרס היא שוב הקבוצה הכי טובה בעולם, אחרי זכייה באליפות בבועה באורלנדו וניצחון 2:4 על מיאמי היט בסדרת הגמר. להלן הגורמים שהביאו אותה עד הלום:
ראשית, המסורת. מעבר לזכייה ה-17 באליפות והשוויון עם הנמסיס שלה, בוסטון סלטיקס, הלייקרס הם קבוצה ותיקה. עד 1960 הם שכנו במיניאפוליס ומאז עברו לקליפורניה, שם זכו ב-12 אליפויות. ההיא ב-1972 עם צ'מברליין, תקופת השואו טיים בשנות ה-80 עם מג'יק וקארים (ופט ריילי על הקווים) ושתי שושלות במילניום הנוכחי, 2000-2002 וכן 2009-2010 בהנהגת שאק וקובי (ואחרי זה קובי עם פאו גאסול) בהדרכת פיל ג'קסון, שיאן הזכיות כמאמן NBA. ייתכן והשנה חזינו בעלייתה של שושלת חדשה, מבית היוצר של לברון ג'יימס ואנתוני דייויס ועם פרנק ווגל כאדריכל הניצחונות.
שנית, השחקנים. ג'יימס הוכיח, כמו בשתי הקדנציות שלו בקליבלנד ובתקופה שלו במיאמי, כי כמה שתבקרו אותו, כך תיתנו לו יותר מוטיבציה להצטיין ולהוכיח מחדש, בגיל 35, שהוא עדיין השחקן הטוב בעולם. קרוב ל-30 נקודות בממוצע בסדרת הגמר, פעם רביעית MVP של הסדרה (שני רק לג'ורדן), וברבות השנים הפך למרות האגו, לשחקן שיותר משתף את החברים שמסביבו. אם מדברים על חברים, אז דייויס עשה הרבה עבור הלייקרס והוריד מג'יימס המון לחץ. 25 נקודות למשחק בסדרת הגמר, משחק פנטסטי באזור הצבע וגם מחצי מרחק. יפה מאוד לעונה ראשונה בקבוצה המפוארת הזאת אחרי 7 שנים רצופות בניו אורלינס . AD ימשיך לככב בלייקרס עם לברון ואולי גם יירש אותו במהלך הזמן כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. לא נקפח גם את קולדוול-פופ, קוזמה ורונדו הוותיק שהשלימו את הצוות המסייע בצורה נפלאה ותרמו למאמץ הקבוצתי.
שלישית, הנפילה של מילווקי. כולם ציפו שיאניס ושותפיו יהוו קונטרה ללייקרס בגמר. אבל הבאקס הודחו בחצי הגמר האזורי והוכיחו שארוכה הדרך לתהילה. ייתכן מאוד שאם מילווקי הייתה בגמר, הסדרה הייתה נראית לגמרי אחרת והיינו מגיעים למשחק שביעי. ככה זה בתקופת הקורונה, וכשאין ביתיות הכל יכול לקרות בבועה. לא פלא שמודל זה הפך למושא הערצה וחיקוי גם בליגת האלופות בכדורגל וייתכן שהשנה גם ביורוליג.
רביעית, קובי בראיינט. אלמלא המגפה, ייתכן שהיו מדברים יותר מהכל על המורשת של השחקן הגדול הזה. תאונת המסוק הטראגית העלתה אותו מדרגת שחקן לדרגת אל. קובי היה חלק ממסורת הווינריות של הלייקרס ואחד השחקנים הטובים בעולם, בעיקר בעשור הראשון של שנות ה-2000. לא פלא שסט המדים הרביעי של הלייקרס בצהוב-שחור הוקדש לקובי וכונה "בלאק ממבה", כפי שכונה בתקופה שבה שיחק. לברון ואחרים דיברו עליו כמקור השראה בחייו ובטח שלאחר מכן. הניצחון הוקדש לו.
אז לאן פני ליגת ה-NBA בשנות ה-20 של המאה הנוכחית? האם זו רק יריית הפתיחה של הלייקרס, שלראשונה מ-2012 ראתה פלייאוף (שיא שלילי שלה בכל הזמנים) או שמישהי יותר נחושה תדיח אותה בשנה הבאה? נחכה ונראה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
