שלהי יוני 2018. בהתאחדות לכדורגל מגיעים לסיכום עם וילי רוטנשטיינר וממנים אותו למנהל הטכני של נבחרות ישראל, ואז הוא משגר פצצה: "תנו לי לאמן באופן זמני את הנבחרת". בהתאחדות מסרבים, בעיקר בשל החשש שכישלון שלו כמאמן יפגע בסמכותו מול המאמן שייבחר.
שנתיים בדיוק חלפו, ושוב רוטנשטיינר, שהיה בכלל אמור להיות חלק מוועדת האיתור לתפקיד מאמן הנבחרת, הציע את עצמו יחד עם אלון חזן. ההיגיון בריא: הם גם ככה מקבלים שכר מההתאחדות ומינוי שלהם חוסך עלויות כספיות נוספות. כמו כן, ברקע קיים אי ודאות לגבי קיום משחקי הנבחרת הקרובים בצל הקורונה. ועדת האיתור, סליחה, הקישוט, סליחה, האלתור, אישרה את בקשתו לאחר "דיונים ארוכים וסיעור מוחות מעמיק".
אז אולי אנחנו אוהדי הכדורגל מיואשים מחוסר ההצלחות של הנבחרת, אבל לא ניתן לעבוד עלינו ממש בקלות. עובדתית, כאשר מתכנסת ועדת איתור (נסגור על אלתור?) ניתן להסיק שאושר תקציב שיהווה שכר למאמן ולצוות האימון שייבחר. כלומר הכסף קיים, ואף אחד לא ממש זעק שראוי לחסוך אותו. אני מבין את הרצון להתייעל כלכלית, אבל כאשר זה מגיע על חשבון הפן המקצועי, מדובר בבדיחה לא מוצלחת. חסר על מה לחסוך בהתאחדות לכדורגל? אל תסבנו אותנו. תפרתם תפקיד בקומבינה לאיש שלא הוכיח יכולות מרשימות בשלל תפקידיו, גם הנוכחי.
אל תתנו לשלושה משחקים התקפיים ונדירים בתקופת הרצוג, שתורגמו לתוצאות טובות בעיקר בזכות יכולת הכיבוש הפנומנלית של ערן זהבי, להטעות אתכם בקשקוש על התקדמות של הנבחרת. למעשה, לאמן את נבחרת ישראל זה ההישג הכי מרשים של רוטנשטיינר בקריירה. אני משער שהוא בחש היטב וחיכה להזדמנות שלו, מאז הסירוב שקיבל שנתיים קודם לכן. רוטנשטיינר איש חכם: בתוך שנתיים הוא הצליח לקלוט מי נגד מי בהתאחדות, למי להתקרב וממי להתרחק. גם לאיש זר מאוסטריה לא קשה להבין שחלק מבעלי התפקידים סביבו מונו לא על סמך כישוריהם והצלחותיהם – אלא על סמך חברות בקליקה הנכונה. כשאתה סופג את האווירה הזו, אתה מבין שגם לך יש סיכוי להתקבל לתפקיד חלומי. אתה לא צריך הרבה, רק לשון חלקלקה.
קחו את חזן לדוגמה. לאחר תקופה מביכה כמאמן מ.ס. אשדוד הוא מונה למאמן נבחרת נערים ב' ולאחר מכן למאמן נבחרת נערים א'. כך עקף ללא מאמץ מאמנים רבים ואלמוניים יותר, שעושים כבר שנים עבודת קודש מוצלחת עם נערים במחלקות נוער בכל הארץ. רק בישראל התואר "שחקן נבחרת ישראל לשעבר" מקנה לך יתרון במינוי על פני מאמן שעובד עם נוער שני עשורים ויודע היטב מה מונח על כתפיו.
במסדרונות ההתאחדות בטח התנהלה לאחרונה שיחה בנוסח הזה - רוטנשטיינר פונה לחזן ואומר לו: "מה דעתך לאמן יחד את הנבחרת? ואני אהיה סמכות מקצועית מעליך?" ואז חזן משיב: "תשמע, זו הברקה. גם כעוזר מאמן של הרצוג נכשלתי,אז בהחלט זה רגע נהדר לקבל קידום מהחברים שלי בוועדה", ואז רוטנשטיינר מבהיר: "אם יגיע מאמן חדש אתה כבר לא תהיה עוזר, אז נעלה רעיון שאני מאמן זמני וכך אתה לא תאבד את המשרה שלך. אבל... לא אימנתי שנים, לבטח בוגרים, איך יקבלו את זה בישראל?" וחזן מרגיע אותו: "תעשה את מה שאתה הכי טוב בו – מצגת יפה. איך אומרים אצלנו? יהיה בסדר".
למרות ששנים רבות כולם זועקים - נכון ליולי 2020 עדיין אין תכנית מסודרת ורצינית לקידום הנבחרות הצעירות, עדיין ממנים לתפקידי מפתח שחקני עבר שהם מאמנים כושלים, וההחלטה על מינוי רוטנשטיינר שוב מציבה לנו מראה לשאלה הגדולה מכולן: האם אנחנו צמאים להישג מקרי חד פעמי, או שואפים לחקות את מודל ההצלחה של איסלנד בתוך 5 שנים מהיום? אני מאמין שאוהד כדורגל פטריוטי בוחר בלי למצמץ באופציה השנייה. כרגע, אנחנו יותר קרובים להיות קפריסין.
ומילה אחרונה לסיום: מאמן נבחרת זו משרה מכובדת (גם אם צורבת) שכל מאמן נושא אליה עיניו. כלומר, לטעמי הקריטריונים אמורים להיות חד משמעיים מראש. לא כל אחד יכול להיות מועמד. כך נחסכות בחישות מאחורי הקלעים. רוטנשטיינר הראה כי אין חשיבות ממשית לקריטריונים. וילי למד לערבב, והנבחרת יוצאת לדרך עם נהג חדש שמסרב בתוקף להביט במראות. אין סיכוי שנתרסק, כי האוטו גם ככה לא מניע לעתים קרובות, אבל בהחלט נבזבז זמן יקר של התייעלות. עד כמה לדעתי הוא וחזן לא ראויים? אף אחד לא באמת מחכה להם בחוץ, אין להם ביקוש, אין להם הצעות. תפקידם הוא הישרדותם. למועמדים האחרים יש ביקוש כמעט בכל קבוצה בארץ (למעט קלינגר). וזה אומר הכל.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
