כשעסקים קורסים, מיליון מובטלים ומערכת החינוך משותקת, למדינה יש בערך אלף עניינים דחופים יותר מספורט, וההחלטה לאפשר אימונים סדירים בחודשים האחרונים, גם בימי הסגר, נתנה לשייטים, למתעמלים ולג'ודאים שלנו יתרון על פני יריבים ממדינות שבהן לא הייתה פעילות סדירה.
ההצלחה בענפים ה"קטנים" בולטת יותר על רקע הכישלונות של נבחרת הכדורגל במוקדמות היורו ושל מכבי ת"א ביורוליג, שמאומנות בידי זרים. הסיכוי שישראל תהיה אי פעם אחת מ־24 המשתתפות באליפות אירופה שואף לאפס, אבל זה לא מפריע לברנז'ת הספורט לנהל דיונים אינסופיים על זהות המאמן שיוביל את נבחרתנו לשום מקום.
מאחורי הקלעים
נמאס לשמוע על שרירים קצרים ומנטליות מזרח־תיכונית, יש שביל קיצור להצלחה והוא פשוט: למד ממי שכבר הצליח ויודע ועשה אותו דבר. העתק הדבק. החוליה החשובה – המאמנים. רובם המוחלט של המאמנים בענפים האולימפיים הם ישראלים. על חלקם לא שמעתם, כי מדובר בענפים שמתחילים לעורר עניין פעם בארבע שנים, חודש לפני המשחקים האולימפיים.
אם עד לפני שבועיים הטלתי ספק בקיומה של אולימפיאדת טוקיו בקיץ, "פייזר" תזכה כנראה להדליק את הלפיד האולימפי. הסיכוי שהאולימפיאדה תתקיים גדל, כמו גם סיכויי ההצלחה של הספורטאים שלנו. הגיע הזמן לתת קצת קרדיט לאלה שפועלים מאחורי הקלעים: יחיעם שרעבי מאמן את אבישג סמברג, אלופת אירופה בטאקוונדו, ואת נמרוד קרביצקי, סגן אלוף אירופה; סרגיי ויסבורג מאמן את ארטיום דולגופיאט, שזכה אתמול במדליות זהב וארד באליפות היבשת בהתעמלות מכשירים; גור שטיינברג הוא המאמן של אלוף אירופה בגלישת רוח יואב כהן, וסגנו שחר צוברי.
כסף לא חסר
מדובר במאמני־על, אבל שכרם הכולל לא מגיע כנראה לפיצויים שתשלם ההתאחדות לווילי רוטנשטיינר בשביל שלא יאמן! לא להתבלבל, בענפים האולימפיים לא חסר כסף. הם מתוקצבים לא פחות ממתחריהם האירופיים, והפעילות הבינלאומית המצומצמת בשנה האחרונה הותירה הרבה כסף שעדיין לא נוצל. אליפויות אירופה, ואת זה חשוב לציין, אינן ברמת אליפויות עולם ומשחקים אולימפיים. מזרח אירופה נחלשה מאז נפילת הגוש הקומוניסטי, אבל במקצועות כמו התעמלות אמנותית, בהם עדיין רוב הצמרת העולמית מתרכזת באירופה, הזוכה במדליה אירופית מועמדת גם למדליה בטוקיו. אליפות אירופה בהתעמלות מכשירים בלי יפנים ואמריקאים, זה סיפור שונה.
ההחלטה להשקיע לאורך זמן בענפים שבהם יש לנו יתרון יחסי מוכיחה את עצמה, וזה לא עניין של מה בכך במדינה שבה "תהליך" זו כמעט מילת גנאי. בזמן שקבוצות מחליפות מאמנים כמו גרביים ובנבחרת הכדורגל מחליפים מאמן בכל שנתיים, אורן סמדג'ה ושני הרשקו מאמנים את נבחרות הגברים והנשים בג'ודו מ־2010.
היו שניבאו שענף התעמלות המכשירים ייסגר ביום שבו אלכס שטילוב יפרוש, אבל ההצלחה של ארטיום דולגופיאט מוכיחה שגם ביום שבו שטילוב יעשה זאת, האור באולם יישאר דלוק. ארטיום לא הגיע לאליפות כאלמוני, זה נכון, אבל שתי מדליות כסף באליפות העולם שמו עליו לחץ גדול, והוא ניצח בנוק־אאוט, לא על הקשקש. גם לינוי אשרם הפכה לפייבוריטית לזהב בהיעדרן של האלופות הרוסיות ועמדה בציפיות. שאפו למאמנת איילת זוסמן.
לא רק מדליות
מדליות אינן חזות הכל, אבל מקבץ הצלחות מרמז על שיטה שעובדת. אירה ויגדורצ'יק והבת רחלי שמו את המשבר בהתעמלות האמנותית מאחור והקימו עוד נבחרת מפוארת. שגיא מוקי נעדר, אז פיטר פלצ'יק וטל פליקר הביאו את הזהב והכסף.
בסיס הספורט בישראל צר, ולכן חשובות הצלחות הספורטאים בשפיץ שמושכות אחריהם את היתר. מאחורי אשרם נמצאת ניקול זליקמן עם המקום החמישי באירופה. רק שחיינית אחת, עמית עברי, הגיעה עד היום לחצי גמר אולימפי (לונדון 2012). מומחים צופים לאנסטסיה גורבנקו הגעה לגמר כבר בטוקיו. ללונה צ'מטאי־סלפטר מותר לפנטז על מדליה במרתון נשים. תענוג.
בהנחה שבאמת הצלחנו לפתוח פור קטן על מדינות שלא התאמנו באופן סדיר, הזמן הקצר לטקס הפתיחה פועל הפעם לטובתנו. מצד שני, כדאי שאפסיק לנפח ציפיות כדי שלא יסקלו את אלה שיחזרו מטוקיו בלי מדליה, חלילה.
