יום בחיי לונה-צ'מטאי סלפטר
בנעליים שלי
בין אם מדובר בלאכול את ארוחת הבוקר הנכונה בשעה שש (בימי הקיץ אפילו בארבע) או בלנעול את הנעליים הנכונות לפני האימון - כשמתחרים ברמות הגבוהות תשומת לב לפרטים הקטנים יכולה לעשות את כל ההבדל. היום שלי, השבוע שלי, הקריירה שלי, בנויים מאינסוף פרטים קטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה. אני מאמינה שהחוזק המנטלי מאפשר לי לעשות כל מה שצריך כדי להגיע לתוצאות.
לסחוט את הלימון
זה היה מסע ארוך עבורי להגיע לכאן, ואני מרגישה שזו רק ההתחלה. כולם יודעים שאני רצה למרחקים ארוכים, אבל הסוד הוא גם לחשוב למרחקים ארוכים. הטווח הארוך – זה שם המשחק מבחינתי. כדי להיות אתלטית צמרת את חייבת להיות חזקה ולעבוד בצורה חכמה ונכונה.
לרוץ זה כיף
אני יודעת שהרבה אנשים לא יסכימו אותי, אבל לרוץ זה כיף! גם האימונים, גם התחרויות. נכון שהמקצוע הזה דורש כל כך הרבה ממך, אבל הצלחתי לבנות קריירה מקצוענית עם אהבה וכבוד לעצמי, לסובבים אותי ולמתחרות שלי. אני שואבת אנרגיה מהישראלים שמעודדים אותי בכל מקום, צועקים "בהצלחה", "את אלופה!" או מבקשים סלפי. אגב, במהלך הריצה לא צריך לחשוב יותר מדי. פשוט תשתחררו.
טובים השניים
חלק מכם ודאי מכירים את הספר (והסרט) "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". אכן, אנחנו מעבירים חלק ניכר מחיינו לבד על המסלול, אבל לפעמים באימונים מגיעה עזרה מבחוץ. שותף טוב שידחף אותי קדימה במהלך הריצה מסייע לי להגביר את העצימות והדריכות. היום רץ לצידי איתי מגידי, המנהל ההישגי של איגוד האתלטיקה, שמחזיק בשיא הישראלי ב־3,000 מטר מכשולים.
כל טיפה נחשבת
הזכרתי קודם את הפרטים הקטנים הכל כך חשובים. הנה עוד דוגמה: אני שוקלת את בקבוקי השתייה לפני ואחרי ריצה ארוכה כדי לחשב כמה נוזלים צרכתי וכמה נוזלים איבדתי במהלכה, דבר שמסייע בחישוב קצב ההזעה ותכנון בהתאם. כל מיליליטר נמדד, כל טיפה מחושבת. תזונה הולמת, תוספי תזונה, הקפדה על שתייה בהתאם למזג האוויר ולעומס האימוני, מנוחה ואימוני חיזוק הם חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי, בהכוונת הצוות המקצועי שמלווה אותי.
ניקוי ראש
לחץ הוא זכות. אם יש עלייך לחץ - סימן שאת טובה. הרי אף אחד לא מצפה לשום דבר מאתלטים שעדיין לא השיגו תוצאות טובות בעבר. לעיתים לחץ גורם לחרדה לחדור לך למחשבות. זה לא בריא ולא מועיל. טבילה קטנה בנהר? דווקא כן.
מדיה משפחתית
אל תיתנו למדיה החברתית לשלוט לכם בחיים, זה מה שאני תמיד אומרת. נחמד להעלות פוסטים מדי פעם (אני אישית גם מרגישה אחריות לשתף את האוהדים והעוקבים שלי), אבל יש מציאות יפהפייה בחוץ וכדאי ליהנות ממנה. מבחינתי, הדרך הכי טובה ליהנות ממנה היא כשאני עם המשפחה שלי.
אמא אלופה
להיות אמא זה דבר מיוחד. להיות גם אמא וגם אתלטית מקצוענית זה מאתגר אבל אפשרי, וחלילה לא הורס או מקלקל שום דבר. אני תמיד אומרת לבן שלי, רוי, שאם יש לך חלום אתה צריך להילחם עבורו. הצלחה היא בחירה, אבל היא יכולה להיות מושגת רק עם מחויבות מלאה ותשוקה. ולכל האמהות שקוראות את זה: פשוט תתחילו לרוץ. לא צריך לעשות את זה באופן מקצועני, זה קודם כל בשביל הבריאות.
הקפה שלפני
אני מתאמנת פעמיים ביום. לרוב מדובר בשתי ריצות (25 עד 30 ק"מ סך הכל), ולפעמים - כמו הפעם - ישנה חלוקה לשניים: ריצה בבוקר (27 ק"מ, שלושה מתוכם חימום) ואימון משקולות אחר הצהריים. בין לבין, קצת אחרי מנוחת הצהריים, מגיע אחד הרגעים האהובים עליי: כוס הקפה שלפני האימון. כמה לגימות, ואני מיד נכנסת לריכוז.
שעת כושר
בכל שנה אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להשתפר, ואפילו 2020 המאתגרת לא הייתה שונה מהבחינה הזו. נכון, הקורונה גרמה לביטול של אינספור אירועים, מחנות אימונים בחו"ל ותחרויות, אבל זה לא מנע ממני לעבוד במרץ, כולל בחדר הכושר כמובן. לא משנה מה יקרה בחודשים הקרובים, אני חייבת להישאר חיובית לקראת האתגר הבא: המשחקים האולימפיים. קודם כל להגיע כשירה לטוקיו, אחר כך לעלות על הפודיום – אלה המטרות, בסדר הזה.
זוג מנצח
דן, למי שבמקרה לא יודע, הוא לא רק המאמן שלי אלא גם בעלי. הוא זה שהאמין בי, הוא זה שתומך בי. אני נותנת בו אמון מקצועי מוחלט, מתוך הבנה שלמאמן אישי יש את הסיכוי הגבוה ביותר לחולל שינוי. דן מעניק מהידע ומהסבלנות שלו, אני נותנת 100 אחוז מעצמי, וביחד אנחנו על המסלול הנכון.
מרוץ מכשולים לטוקיו
בחמישי האחרון, זמן קצר לאחר יום הצילומים, התחריתי בהדר יוסף באליפות ישראל בריצת 10,000 מטר. בקילומטר הרביעי חשתי כאב בפנים הירך, דבר שאילץ אותי לפרוש מהמרוץ כדי לא לקחת סיכון בטווח הארוך. בימים הקרובים אעבור בדיקה רפואית, בתקווה לחזור להתאמן בהקדם. אעשה הכל כדי שבטוקיו כבר תראו תמונה אחרת שלי: עם מדליה על הצוואר, עטופה בדגל ישראל.
חיוך כדרך חיים / עוז מועלם
שבת שעברה, מוקדם בבוקר, קיבוץ להבות הבשן בצפון. אני ממתין מחוץ לביתה של לונה צ'מטאי־סלפטר, ובדיוק בשעה שש נדלק האור. היא פותחת לי את הדלת בחיוך רחב שנמשך יום שלם.
כבר צילמתי אותה בעבר לפרויקטים עבור "ידיעות אחרונות" ו־ynet, אך הפעם המפגש אינטימי מתמיד. היה מרתק לראות מקרוב את שגרת היום של אתלטית מהטופ העולמי המכוונת למדליה אולימפית, ואת הירידה לכל פרט ופרט כדי להפיק מהגוף שלה את המירב. התרשמתי בעיקר מההתגייסות המשפחתית למען המטרה המשותפת. "אני ממליץ לא להיות המאמן של אשתך", אומר דן במלוא הכנות, אבל נדמה שהם מוצאים את הנוסחה הנכונה עבורם, מתקנים ומחדדים תוך כדי תנועה. רוי המתוק בן השש נאלץ גם הוא לקום מוקדם לאימון, אך אמא ואבא דואגים כל הזמן לתת לו את התחושה שהוא חלק מהקבוצה. כולם נאלצים לעשות ויתורים כדי לראות את לונה כובשת פסגות חדשות. "החלק שלי הוא אולי אחוז אחד מהסך הכללי בהצלחה", מסביר דן, "אבל האחוז הזה הוא מה שיביא אותה למאת האחוזים שלה" .
החיוך חושף השיניים של לונה הוא דרך חיים. הרגע היא סיימה אימון של 27 ק"מ במהירויות משתנות - אימון שנראה למתבונן מהצד מאתגר מאוד - ובסיומו נראתה מחויכת וחיובית יותר מכל הסובבים אותה. לפני שנפרדנו היא העניקה לי חיוך אחד לדרך, לא לפני שציידה אותי בשק מלא לימונים שקטפה מהעץ בחצר ביתה. אני מאחל לה - ולכולנו - שנראה את החיוך המקסים הזה גם על הפודיום בטוקיו.
