א. וואו.
ב. זה היה דו קרב אפי, ובסופו ג׳ימי באטלר אמר ללברון "אתה לא יכול רק להרוג אותי, אתה חייב לוודא הריגה. ואל תשלח את דני גרין לעשות את זה".
ג. אין שום מצב ששום קבוצה מנצחת את החבורה של לברון כשהוא משחק ככה. ככל שהמשחק התקדם, לברון נכנס לפאזה גדולה יותר. זה היה אחד מהמשחקים הגדולים שלו. הוא ראה את חבריו מתפרקים לו מול העיניים, בעיקר מנטלית.
הוא ראה את דייויס בקושי הולך, והמשחק של לברון שידר נואשות. שפת הגוף שלו שידרה שהניצחון פה קריטי. הוא ידע שלדייויס יש רק 42 שעות להחלים מהפציעה שלו עד המשחק הבא, שאסור לתת למיאמי תקווה. הוא שיחק כדורסל הירואי. וזה כמעט הספיק. עכשיו הוא הולך לישון בידיעה הברורה שהוא כנראה יצטרך להיות יותר גדול ביום ראשון.
ד. מייקל ג׳ורדן תמיד אמר שזהו המשחק הקשה ביותר. משחק הסגירה. הלייקרס, חוץ מלברון ודייוויס, ברגעים מסויימים, לא היו במשחק הזה. איבודי כדור בגלל ששחקנים פשוט עמדו מחוץ למגרש בלי שאף אחד לחץ עליהם. המסירה של מוריס לאף אחד בחוץ. קייל קוזמה. אם קוזמה לא קולע שלשות כשהוא חופשי, מה יש לו לחפש בליגה.
ה. הג'ודו המכוער של הווארד. הפאול המכוער של הווארד על באטלר הוכיח שבאטלר, מבחינת השופטים, עדיין לא נמצא בעשירייה הראשונה של הליגה. אם לברון היה מקבל את הגרזן הזה לראש, השחקן המגן לא היה עף מהמגרש, הוא היה יושב עכשיו בחקירה של ה-FBI.
ו. מה קרה לקלי אוליניק? על פניו אין לספולסטרה סיבה לאפסן את אוליניק. הוא היה מעולה במשחקים 2 ו-3. הוא מרווח את המגרש כדי שהצבע לא יהיה חסום לכניסות של באטלר. וגם אדאביו לא בשיא הכושר. אבל לספולסטרה יש משהו חשוב יותר: הוא רוצה שהנרטיב של המשחק יהיה של מיאמי. הוא רוצה קרבות אגרוף.
פרנק ווגל פותח עם הווארד בחמישיה כדי שדייויס יוכל לשמור על באטלר, בעוד שהווארד שומר על אדאביו. ספולסטרה שינה שיטה: במקום שבאטלר יעשה את הפיק אנד רול גבוה עם אחד הרכזים, מה שאיפשר לשומרים לעשות שני חילופים מהירים, הוא עשה את הפיק אנד רול בחצי פינה עם השחקן שהווארד שמר עליו. זה השאיר את באטלר עם הסנטר ותורגם לסלים קלים. הווארד הפך ללא רלוונטי.
ז. ההישארות של מיאמי בסדרה היא לא פחות ממדהימה אם לוקחים בחשבון את הפציעה של גוראן דראגיץ׳, הרכז המוביל שלהם והשחקן שאמור לעשות הכי הרבה כאבי ראש ללייקרס. היום קנדריק נאן פירק את הלייקרס עם הפיק אנד רול והקליעה מבחוץ. הלייקרס צריכים להיזהר מהעובדה שכל אחד משחקני מיאמי מתפוצץ במשחק מסויים. היום זה קרה לרובינסון ונאן. הירו שנתן משחק אחד גדול בכל סיבוב, עדיין לא עשה זאת בגמר.
ח. תארו לכם את ואן גוך מצייר את "מרפסת בית הקפה בלילה" ואת "החמניות" בתוך חמישה ימים. אז ג׳ימי באטלר במשחקים 3 ו-5.
ט. מבט לדפי הסטטיסטיקה מראה תמונה קצת מוזרה: הקבוצות קלעו אותו מספר סלי שדה ואותו מספר סלי שלוש. ההיט קלעו שלוש זריקות עונשין יותר, אבל הקבוצות ניסו כמעט אותו מספר של זריקות מהקו. גם שאר הקטגוריות מאוזנות חוץ מנקודות במתפרצת ונקודות בצבע שם יש ללייקרס יתרון גדול. ההיט הצליחו להישאר במשחק בעיקר בגלל שבחצי השני הם עצרו את המתפרצות והראו כמה ההתקפה העומדת של הלייקרס אנמית.
אבל מה שמיאמי באמת מכריחה את הלייקרס לעשות זה להכניס יד למעיים ולהראות לה כמה עולה אליפות. היא גורמת ללייקרס לעשות רנטגן על האישיות הקולקטיבית שלה. הפלייאוף של הלייקרס נמתח בפעם הראשונה מעבר למשחק החמישי.
י. דאנקן רובינסון לא נבחר על ידי אף קבוצה ועל באטלר ויתרו שלוש קבוצות. סתם טריוויה על מה הנהלות בליגה באמת שוות.
י"א. קשה לתאר את האופי של שחקני מיאמי. בשמונה הדקות האחרונות הם נפלו מהרגליים, ביזבזו בהתקפה 18 שניות רק כדי לסחוט את השעון והגיעו לזריקות קשות. בהגנה הם לא הצליחו להוציא את הכדור מהידיים של ג'יימס למרות הפציעה של דייוויס. הם סחטו הלילה נצחון. זה, וג'ימי באטלר כותב את הערך שלו בוויקיפדיה של היסטוריית הכדורסל.
י"ב. המבט של ג'יימס בסוף אמר את זה. זה היה בידיים של הלייקרס, ובדקות האלו הידיים של הלייקרס יכולות להיות רק לברון או דייוויס (שמתגלה בסדרה כאחד מהשחקנים עם הזריקה הכי יפה בליגה). זה לא יכול להיות בידיים של דני גרין.
י"ג. קצת אחרי חמש וחצי בבוקר. השכנה דפקה בדלת ושאלה מה אנחנו קופצים כל כך הרבה בשעה כל כך מאוחרת, ואם אפשר לתת לה לישון. לך תסביר לה דו קרב אפי ג’יימס נגד באטלר, לך תסביר תחרותיות, מאמץ, ביצוע, קבוצות חוזרות מהקרשים פעם אחר פעם אחר פעם.
יד. וואו.
