אם רוצים לחלק את עקרונות הניהול של מאמני כדורגל בצורה גסה, אפשר לקבל שתי אסכולות שונות. מצד אחד קיימים המאמנים המאמינים בשיטה קבועה, דרך שמתבטאת בסגנון או במערך, או גם וגם, ולתוך השיטה הם מכניסים את השחקנים. בצד האחר אפשר למצוא מאמנים שרואים אילו שחקנים יש להם ביד ומתאימים את השיטה לפי יתרונותיהם וחסרונותיהם. החלוקה הזו הופכת לעוד יותר ברורה כשמדובר בנבחרות. ואפילו יותר ברורה כשמדובר בווילי רוטנשטיינר.
המאמן האוסטרי, לפחות לפי מה שהראה לנו עד עכשיו גם על הקווים וגם כמנהל מקצועי, משתייך לקבוצה הראשונה, זו שבוחרת קודם את השיטה. רוטנשטיינר לא הגיע איתה מהבית, מאוסטריה, אלא בחר ברעיונות לאחר לימוד הכדורגל הישראלי. אבל מהרגע שבו הוא ננעל, אין דרך חזרה. רוטנשטיינר שומר אמונים, לעצמו ולשחקנים.
עוד מאותו דבר
שאלת שמירת האמונים הזו היא אולי הנושא המרכזי בפתח הקמפיין החדש, מוקדמות מונדיאל 2022 שייצאו מחר (19.00) לדרך במשחק מול דנמרק. כשרוטנשטיינר ביצע את עבודת הניתוח שלו, לפני קרוב לשלוש שנים, הוא הגיע לשלוש מסקנות עיקריות הנוגעות להיצע השחקנים המקומי: 1. אין בלמים מספיק טובים; 2. המגינים אלי דסה וטאלב טואטחה צריכים להוביל, כמעט שאין להם תחליף, אבל היכולת ההתקפית של השניים עולה על זו ההגנתית; 3. ערן זהבי חייב להיות החלוץ, אבל גם לשחקני ההתקפה לידו עדיף להיות במרכז ולא לבוא מהאגף.
זה היה אז, לפני 23 משחקים. דברים השתנו, אבל באותם ימים רוטנשטיינר גיבש את דעותיו. חיבור שלוש המסקנות הביא לכך שהנבחרת שיחקה באופן קבוע עם שלושה בלמים. בלם נוסף גם יכול לכפר על החולשה בעמדה וגם לשחרר את דסה וטואטחה קדימה - במטרה לענות על צורכי שתי הנקודות הראשונות. במקביל, ליד זהבי תמיד היה חלוץ נוסף, לרוב מונס דאבור, אבל גם שון וייסמן ודיא סבע מדי פעם. כך היה עם אנדי הרצוג כמאמן ורוטנשטיינר מאחוריו ביציע, וכך היה כשהאחרון ירד לקווים.
אפשר וצריך להעריך החלטה אסטרטגית שנובעת מלימוד, ויש המון היגיון בדרך שבה הנבחרת שיחקה בתקופה המדוברת, אבל יש גם את מבחן התוצאה. הנבחרת שיחקה בצורה מהנה לפרקים, לא מעט אנשים התחברו אליה, אבל לפעמים היא נראתה עוד יותר טוב דווקא לאחר שינוי המערך באמצע משחק. בנוסף, הכושר של כמה שחקנים השתנה. אין מגן שמאלי דומיננטי, תפקיד חשוב מאוד התקפית במערך.
מי ליד זהבי
אין זמן טוב יותר מאשר קמפיין חדש כדי לבדוק האם צריך לנסות משהו אחר. לא השתנה משהו עצום לחיוב מבחינת הכושר האישי של הרבה שחקנים, אז למה לצפות לתוצאות אחרות? מהצד האחר אפשר לקוות שאותם שחקנים עם אותה שיטה ואותו מערך יתחברו ויפנימו את העקרונות החשובים עוד יותר. לפי הדיווחים, רוטנשטיינר מאמין בזה, בכך שיוכל להפוך את הנבחרת למשהו מגובש יותר אם רק ימשיך באותה דרך. שומר אמונים.
הקו נשמר גם בכל מה שקשור בהחלטות לגבי שחקנים. לזימונים בכלל (ליאור רפאלוב עדיין לא זומן, בעוד טואטחה, שלא משחק, קיבל קריאה לפני שהתברר שהוא פצוע), ולהרכב בפרט. שלושת הבלמים ייבחרו בהתאם לזמינות ולכושר (איתן טיבי מצוין לאחרונה), אבל זה לא שיש יותר מדי אפשרויות. בהתקפה זה יהיה זהבי ליד דאבור או וייסמן. נותר לראות עד כמה רוטנשטיינר ממשיך בדרכו גם בקישור.
או בשתי מילים: ביברס נאתכו. רוטנשטיינר והרצוג הקפידו לשחק עם הקפטן כקשר האחורי ביותר, בעיקר בזכות שני דברים שהוא עושה מצוין – הנעת כדור והשתחררות מלחץ. העובדה שישנם שלושה בלמים מאפשרת להציב לפניהם שחקן כמו נאתכו ולא קשר אחורי גרזן אמיתי. אז נאתכו מזיז את הכדור, ולפניו שחקנים עם איכויות אחרות: דור פרץ והתנועה שלו ללא הכדור, מנור סולומון ומה שהוא יודע לעשות עם הכדור.
סולומון במרכז
התחושה היא שאם כבר שינוי, אז הוא צריך לבוא פה. נראה שלנבחרת עדיף משחק עם שני קשרים שיכולים לעבוד גם הגנתית, כמו אייל גולסה או נטע לביא לצד פרץ (עדיפות לגולסה). במקרה כזה התמיכה ההגנתית תהיה חזקה יותר, וגם סולומון יוכל להיות משוחרר לעמדה קדמית יותר.
סולומון חייב להיות במרכז הנבחרת, אין שום אפשרות אחרת, למרות שזהבי הוא עדיין הכוכב הראשי. שחקנים חדשים כמו אור בלוריאן, חמודי כנעאן (כן, אחד שיודע להניע כדור ולקבל החלטות חכמות) וליאל עבדה זומנו, אבל בגלל שמעט משתנה בנבחרת ממשחק למשחק, קשה להאמין שהם יקבלו דקות, ודאי לא במשחקים הראשונים.
רוטנשטיינר, כך נראה, יציג נבחרת שהיא המשך ישיר לזו שסידר במשחקים הקודמים, ללא הרבה חידושים. יש יתרונות ויש חסרונות, אבל האוסטרי דווקא כן יימדד בשאלה כמה פרגמטי יהיה. כמה כן ישנה כשיהיה צורך, אפילו אם זה בשבוע הראשון למשחקים.
סיכויי הנבחרת להעפיל למונדיאל לא גדולים – גם מקום שני הולך רק לפלייאוף - אבל יש מטרת-על, והיא שיהיה עניין. עבור האוהדים העניין מחולק לשלושה מרכיבים: משחק יפה, תוצאות שמשאירות איזה סיכוי, וגם רגעי תקווה לכך שמשהו מתקדם, משתפר, ואז נוצר עניין עתידי. רוטנשטיינר, אחד שמראש הגיע לכאן לטווח ארוך, צריך לייצר בדיוק את העניין הזה.
