את הראשון אסור להפוך למישהו שמחכה להזדמנות מהספסל, השני משקיע את כל כולו ולא מפסיק לרוץ, השלישי כבר חצה מזמן את הגבול והרביעי לא מפסיק להפתיע. מחזור אחד, ארבעה שחקנים ששווה לדבר עליהם.
המגנט בן חיים
חייבים להודות: מערכים טקטיים זה חשוב, משחק אגפים עם "רגל על הקו" גם הולך חזק עכשיו, וזה לא פחות ממהפנט להסתכל על אלי גוטמן מזיז מגנטים צהובים על הלוח. אבל, לפעמים הכדורגל מתכנס לעיקרון הכי בסיסי בעולם: שחקן שכבש בצ'יפ מול בופון צריך להיות על הדשא.
כמה פשוט, ככה נכון. גם אם זה היה מזמן, גם אם הוא נעלם בצ'כיה ובקושי שיחק במשך שנתיים וגם אם הוא כבר לא מהיר כמו פעם, בליגה הישראלית טל בן חיים חייב להיות על הדשא. ועכשיו שגוטמן/דוניס/ואן לוון יסדרו את הלוח איך שהם רוצים. את המגנט עם הצ'יפים אנחנו, אוהבי המשחק, רוצים לראות על המגרש.
עם רמת הכדורגל בליגת העל שלנו, זה לוקסוס גדול מדי להפוך את טל בן חיים לשחקן ספסל שמחכה לפירורים ואת זה יורגוס דוניס פספס לחלוטין. בליגה שמקדשת את הגלזרים, הריקנים והנטע לביאים, שחקנים כמו בן חיים הם מצרך נדיר שאי אפשר לוותר עליו. לא רק שזה טיפשי, זו גם פגיעה בחובבי הכדורגל – תנו לנו על הדשא את השחקנים עם הכישרון הטהור, הטאץ' שמבדיל אותם מאחרים, הדריבל שתופס את השדר לא מוכן. אחר-כך תקיפו אותם בגרזנים שיעשו שמירת לחץ.
האדמו"ר קניקובסקי
עבור אוהדי מכבי נתניה, אחד המשחקים המכוננים שהפכו את גבי קניקובסקי לאהוב כל-כך היה תיקו אפס שנמרח על פני 120 דקות. זה היה לפני שנתיים בשמינית גמר גביע המדינה, מול הפועל באר-שבע שהגיעה כאלופה, ונתניה שיחקה בעשרה שחקנים החל מהדקה ה-71. קניקובסקי בן ה-21 שרף על הדשא קילומטראז' ברמות בלתי הגיוניות, תיקל, חטף ותסכל את האלופה שהייתה בטוחה שהיא מדלגת מעל המשוכה הטורדנית. זה לא היה משחק גדול, אבל הנשמה שהשאיר קניקובסקי על הדשא במשחק שנגמר בניצחון נתנייתי בפנדלים הכניסה אותו עמוק ללב של האוהדים.
בשבת האחרונה מול מ.ס אשדוד, קניקובסקי כבר הציג לא רק נשמה והשקעה, אלא את המשחק הכי גדול שלו בקריירה. הצגת יחיד שומטת לסת מהסוג שבו אתה קולט ספורטאי בזון משלו ונדמה שכל מה שהוא יעשה – יצליח לו. קניקובסקי רקד, בישל, כבש, חילק עקבים, הפציץ משקופים וכמובן לא הפסיק לרוץ. הגיע הזמן לעדכן את המשפט הנפלא שקובע ש-"70 אחוז מהעולם מכוסה במים ואת השאר מכסה אנגולו קאנטה – קניקובסקי מכסה לו את המזרח התיכון".
היריקה של ז'וזואה
מבזק חדשות: ז'וזואה ירק על אבי ריקן - תיראו מופתעים. במשך חודשים נותנים לפורטוגלי להשתולל ועכשיו, במחזור ה-18, אנשים תופסים את הראש ומזדעזעים. לא פעם ניצוצות הגאונות של ז'וזואה ככדורגלן נתנו לו רישיון לעשות כמעט כל מה שמתחשק לו כפרחח. לפרק לאלמוג כהן את הפרצוף, לשלוח מרפק לבן חיים, ללכת מכות עם חברו לקבוצה עמית ביטון ועכשיו גם להתכתש עם ריקן ולקנח באחד מגינוני הביבים הכי מבחילים שיש: יריקה על שחקן יריב. כדי להוסיף לרמת השפלות, ז'וזאה גם ניסה להסתיר את שפתיו כדי שיוכל לטעון מאוחר יותר בנכלוליות של קוזאק נגזל: אני? ירקתי? לכו חפשו אותי ב-VAR.
יוסי אבוקסיס שרכב על הנמר הזה וטיפח אצלו את תחושת אני ואפסי עוד, כבר עזב את באר-שבע וז'וזואה מסתובב לא רק חופשי, אלא גם מאוד עצבני. נו, טוב. אלונה ברקת בטוח תדע לטפל בנושא. היא הרי חזרה להיות בעלים במשרה מלאה.
הריקוד של חזיזה
דולב חזיזה לא נראה כמו כדורגלן קלאסי. קצת רזה, אחד שבלמים מעיפים עם הכתף, מפוזר לעיתים. אבל המראה שלו מטעה. חזיזה יודע לשמור על הכדור היטב, מסוגל להוציא מהרגל בעיטה בעצמה ראויה גם מחוץ לרחבה (מה שלמשל, יוסי בניון לו יש מבנה גוף דומה, התקשה) וככל שהעונה מתקדמת הוא הופך לשחקן מפתח בריצה של מכבי חיפה עם 7 שערים וחמישה בישולים.
ולי יש רק בקשה אחת מכל מנתחי הנתונים, אשפי ה-DATA ומפלחי הבישולים הצפויים למדי: הגיע הזמן להמציא קטגוריה נפרדת לתרגיל של חזיזה שכולל עקב, סבסוב ובעיטה/הגבהה. כרגע זה ריקוד שלא רואים בסטטיסטיקה.
ועוד שלוש קטנות:
1. יוסי אבוקסיס הצליח לנצח אפילו את בנט. הוא היחיד שהצליח לגרום לאלונה ברקת להתלכלך בפוליטיקה, ספינים ופייק ניוז.
2. אלי חכמון, אולי די? לא עדיף במקום לרוץ ל-VAR לשבת מול סדרה בנטפליקס? עזבו, גם שם הוא לא יקשיב להמלצות הצפייה.
3. תגידו, השייח' של בית"ר גם נדבק בקורונה, או שהוא לא מאלה שתופסים טרמפים?
