ההילוך החוזר הומצא עבור הספורט. אין בו צורך בשידור חדשות או תכניות אקטואליה אחרות. רק בספורט, שם אוהד יכול לראות את אותו מהלך שוב ושוב ומזוויות שונות. בהרבה מובנים המשחק אתמול נראה כמו הילוך חוזר אחד ארוך, כאילו הכתובית REPLAY הבהבה בפינת המסך במשך הערב, סיפקה תחושה שכבר ראינו את המשחק הזה פעם.
טוב, לא בדיוק אותו דבר, אבל חייבים להודות שיש עקרונות חוזרים. מכבי חיפה הובילה בכל שלושת המשחקים שלה מול מכבי ת"א העונה, אבל לא ניצחה אפילו פעם אחת. היא פתחה טוב בכולם, הבקיעה ב-20 הדקות הראשונות (באחד מהמשחקים אפילו פעמיים), אבל 3 נקודות אין. ניצחון על מכבי ת"א אין, כבר הרבה מאוד זמן.
יש עוד מן המשותף בשלושת המשחקים. את החיבור בין היכולת הטבעית לאינטנסיביות של קבוצה אפשר לנסות למדוד באמצעות ההצלחה שלה במאבקים מול היריב. מה הכוונה במאבק? כל פעולה, גם הגנתית וגם התקפית, שקשורה לשחקנים משני הצדדים. כשמישהו מנסה לעבור את היריב זה מאבק, כיוון שיש שני שחקנים מעורבים. כשאחר יורד לגליץ' ומנסה לחלץ כדור זה מאבק, גם פה יש שחקן נוסף שמנסה להתחמק. בכל המשחקים בין הקבוצות העונה זכו שחקני מכבי חיפה בכ-60 אחוזים מהמאבקים במחצית הראשונה, מול 40 אחוז של מכבי ת"א כמובן. זה הפרש גדול מאוד. בכל שלושת המשחקים ההפרש הזה כמעט ונעלם במחצית השנייה.
היינו בסרט הזה, שמתחיל להרגיש כמו בחירות לכנסת, כלומר עוד ניסיון ופלוס-מינוס אותה תוצאה, אבל מה הביא לכך הפעם? יש כמה סיבות. ברור שגם החלק המנטלי קשור, זה יושב על השחקנים, אבל נדמה שפחות מאשר במשחק הקודם. "זה מקצועי ולא מנטלי", אמר ברק בכר בסיום ולפחות בשער שכבש אדוארדו גררו, או יותר נכון במהלך שהוביל אליו, אפשר להבין זאת. השער הגיע לא כשמכבי חיפה הסתגרה אלא כשיצאה קדימה ואז דור פרץ עשה את הקסם שלו. שימו לב לתמונה המצורפת: יש שני שחקנים שיכולים לעצור את פרץ. הראשון הוא נטע לביא, שהיה עם כרטיס צהוב ופחד לעשות עבירה, והשני הוא רז מאיר, שביצע תנועה לא טובה. המגן פחד ממסירה שמאלה לטל בן-חיים ולא ניגש לפרץ גם כשזה הגיע לאזור המסוכן.
הסיבה הנוספת להפכפכות המשחק אתמול, ולכך שמכבי ת"א השתלטה עליו והייתה דומיננטית בענק עד ההרחקה, היא פשוט פרץ עצמו. אולי זו העייפות, אולי רק סתם יום, אבל פרץ היה חלש במחצית הראשונה. בוגדן פלאניץ' נגח מעליו, נטע לביא סובב אותו, אבל במחצית השנייה הגיע פרץ אחר. המשחק הזה, אולי יותר מכל משחק שראינו העונה, המחיש כמה גדול פרץ, כמה משמעותי הוא, כמה השתפר, כמה הוא יכול להיראות רמה מעל אחרים.
אפשר להוסיף משהו שעבור אוהדי מכבי ת"א אולי ישמע מצחיק או אפילו כפירה: פרץ של התקופה האחרונה הוא אחד שאי אפשר להספיד באף משחק ממש כמו ערן זהבי בתקופת מכבי ת"א. הוא עושה הכל ובכל משחק, כשהפעם הרפרטואר כלל ריצה לכ-55 מטרים עם הכדור, 7 שניות בהן עבר מרחבה לרחבה ורשם בישול. כשרואים את הוורסטיליות שסיגל לעצמו פרץ ואת הריצה שלו ללחוץ על בלם ואז על שוער בדקה ה-86, אחרי כמות בלתי נתפסת של משחקים, רוצים שנבחרת ישראל תהיה מורכבת משחקנים כאלה.
מה עוד היה מכריע אתמול? העובדה שניק בלקמן היה החלוץ הטוב ביותר של מכבי חיפה. המשפט הזה נשמע כמו בדיחה, אבל הוא נכון משני כיוונים שונים. קודם כל כי החלוצים הירוקים היו נוראיים. ניקיטה רוקאביצה, זה שהיה מדהים בתחילת העונה, נראה כמו צל של עצמו, בקושי עשה תנועות חדות, וכשכן ניסה אותן תנועות לא היו דווקא למקום הנכון. מוחמד עוואד שלח בעיטה לא קשורה לכלום לשמיים וגודסוויי דוניו החמיץ בנגיחה כשהוא לבד. בתמונה המצורפת אפשר לראות כמה לבד והרבה בזכות פלאניץ'. הבלם הסרבי, המצטיין של הקבוצה, חילץ כדור באומנות בעמדה גבוהה רגע לפני המצב המדובר.
הכיוון השני בסיפור בלקמן הוא כמובן הכרטיס האדום. לבלקמן הגיע כרטיס מבחינה מקצועית, בלי קשר לעבירה, על כך שלא מסר את הכדור רגע לפני שאיבד אותו והורחק. היה לו כל כך הרבה שטח וזמן לחשוב ואז הוסיף חטא על פשע. ההרחקה הכריחה את פטריק ואן לוון להשאיר רק את עדן קארצב קדימה והעבירה את ניסיונות ההכרעה לצד השני אחרי דקות טובות של מכבי ת"א.
"לא שיחקנו טוב מול 10 שחקנים", הוסיף בכר בסיום וזה כמובן נכון. אפשר להבין את המעבר למערך אחר, אבל הייתה תחושה שחלוצים נזרקים לרחבה על חשבון איבוד דומיננטיות באזורים אחרים. בצד השני ואן לוון כן עשה חילופים נכונים. מעבר למחצית הרעה של מתן חוזז הורגש שבעמדה שלו דרוש שחקן שיעשה תנועה ללא כדור מאחורי קו ההגנה. גררו מבצע זאת לא רע.
למרות התקפות בעייתיות זה כן הרגיש כמו משחק עונה אמיתי, לפחות באצטדיון. האמוציות ממש ריחפו באוויר, האגרסיביות בלטה והעניין היה באמצע המגרש. בכר הציב את צ'ארון שרי ללא כקשר התקפי אלא מרכזי, ליד מוחמד אבו פאני כשלביא שיחק מאחוריהם. ואן לוון שלח את אבי ריקן למיקום מעל שרן ייני ופרץ. בעצם קיבלנו שני משולשים הפוכים אחד מהשני, כך שקודקוד ניצב מול קודקוד ונוצרו שלושה מצ'-אפים ברורים על המגרש: לביא-ריקן, שרי-ייני ואבו פאני-פרץ.
לביא היה לרגעים מדהים (5 דריבלים במאה אחוז הצלחה, הכי הרבה במגרש), ולרגעים שלח מסירות ישר לשחקני מכבי ת"א (הכי הרבה איבודי כדור במגרש), אבל את המצ'-אפים הישירים הברורים היה אפשר לראות בצורה הטובה ביותר דרך שרי, שהיה צמוד לייני גם בהגנה, ולא רק להיפך, וממש ירד לאזורים נמוכים במגרש. בתחילת המשחק אותו המהלך נתן למכבי חיפה אפשרות להתמודדות על הבעלות במרכז המגרש, אבל שרי היה רחוק יחסית מרוקאביצה. המאבק הבלתי פוסק בינו לבין ייני ביטל את שניהם. גם שרי וגם ייני, שבאופן מוזר היה השחקן שבעט הכי הרבה לשער בקבוצה שלו, לא היו טובים אתמול.
ייני היה הקשר הימני יותר מבין הקשרים בצהוב והמגן לידו, אנדרה ז'ראלדש, המשיך את היכולת הבינונית משהו מהמחזור הקודם. דווקא מאור קנדיל עשה עבודה הגנתית מעולה כשנכנס. עד אז, התאפשר לדולב חזיזה לעשות כמה דברים, אבל בצד השני עומר אצילי די שותק. כן, הוא בישל במצב נייח, אבל קשה להתמודד עם אנריק סאבוריט. הספרדי בילה הרבה על הדשא, הוא השחקן שבוצעו עליו הכי הרבה עבירות אתמול, אבל תמיד נשאר מפוקס.
וכך, אחרי שמכבי חיפה איבדה יתרון במשחק שלישי מתוך שלושה נגד מכבי ת"א, היא עדיין ללא ניצחון על היריבה הגדולה, למרות ששיחקה מול עשרה שחקנים. היא עדיין חזק במרוץ, כמובן, אבל מתישהו תצטרך לנצח אם היא רוצה לקבל את הצלחת. חובת ההוכחה, וזה נאמר גם במשחקים קודמים, עדיין עליה.
