תיאום ציפיות, משהו שצריך לדבר עליו. איך עושים את זה? בעזרת תרגיל. לוקחים את מה שחשבנו שיקרה בשעות שקדמו לשריקת הפתיחה ומשווים למה שהתרחש בפועל. לא רק התוצאה הסופית אלא פרמטרים שונים שיש לכל קבוצה או נבחרת.
הנה כמה שאלות שכל אחד היה יכול לשאול את עצמו לפני התיקו מול סלובקיה (1:1), דרכן אפשר להשוות את התחושה ההגיונית אחרי עם זאת של לפני.
האם מישהו חשב לפני המשחק שההגנה לא תעשה טעות אחת גדולה, לפחות? אין מצב, הרי ידוע ששחקני ההגנה של הנבחרת לא מספיקים, בטח לא מתואמים. הנבחרת שמרה על שער נקי פעם אחת מתוך 15 המשחקים הרשמיים האחרונים שלה.
האם דמיינתם שער מכריע בסיום של שחקן שהוא לא ערן זהבי? קשה. גם וילי רוטנשטיינר הודה שאף אחד חוץ מהמבוקש מאיסטנבול לא ממש מדייק בנבחרת.
האם היה ברור שישראל היא זו שתיזום ותלחץ, גם במצב של שוויון? אולי, הרי מדובר במשחק בית, אבל באותה מידה היה יכול להיות פה תסכול של העפת כדורים קדימה ולא מנור סולומון מסובב ראשים סלובקים.
האם האמנתם שהחילופים יהיו מועילים? כנראה שלא. רוטנשטיינר זכה לביקורת על החילופים המאוחרים במשחק מול סקוטלנד. הפעם מחליף בישל למחליף.
והאמת, עם יד על הלב, איזו נבחרת היה אפשר להאמין שתבקיע בתוספת הזמן של המשחק? כנראה לא ישראל, ולא משנה נגד מי. הפעם האחרונה שישראל כבשה שער שהוא לא פנדל בתוספת הייתה לפני שבע שנים.
כשלוקחים בחשבון את התשובות שרוב האנשים היו אמורים לתת לשאלות האלה אפשר לקבל מהמשחק גם את החיובי. להבין שזה מה שיש, לרע ולטוב, וחלק מהתלונות לא צריך לקשר דווקא לפעולות מהמשחק עצמו אלא לכשלים מערכתיים בכדורגל פה, שהם אלה המובילים לציפיות המתגלות עם אותן שאלות. צורת מבט כזאת, שלא מסתכלת על הכדורגל הישראלי כולו, ולא בודקת את הרצוי מול המצוי אלא את הצפוי מול המצוי, קובעת שעבר על הנבחרת שבוע סביר ביותר.
כלל לא בטוח שאותה סבירות תועיל במשחק הגדול בסקוטלנד בחודש הבא, אבל צריך לומר שלמרות שהנבחרת לא ניצחה אף אחד משני המשחקים האחרונים, אלה לא היו אותם משחקים בהם גם הכדורגל היה משמים. ישראל הציגה התקפה אחת מבריקה בסדר גודל בינלאומי, ושחקן אחד מבריק, שבתקווה יעשה זאת הרבה ברמה בינלאומית. ההתקפה, בדקות הראשונות, החלה עם טאלב טואטחה ליד דגל הקרן בהגנה, כללה שמונה מסירות מהירות, חמש מהן בנגיעה אחת. כן, חמש מסירות בנגיעה, משהו שלא רואים פה הרבה. חבל שככל שההתקפה הייתה יפה כך סופה בדיוק הפוך, גם רגל שפוגשת אוויר במקום כדור.
השחקן המבריק הוא כמובן סולומון, שעשה עם הכדור מהלכים פוערי עיניים. כישרון העל רשם תשעה דריבלים מוצלחים, יותר מיתר השחקנים של שתי הקבוצות יחד, וב-100 אחוזי הצלחה. בכל פעם שניסה עבר את הניצב מולו. שימו לב לתמונה המצורפת המציגה את המקומות בהם כידרר סולומון – קרוב לשער סלובקיה ברוב המקרים.
הוא צריך לקחת את הווידאו של המחצית הראשונה, לחתוך רק את הדריבלים, ולשלוח להארלם גלובטרוטרס. עם זאת, גם את סולומון אפשר להקביל לאותה התקפה מרשימה של הנבחרת כי הסיומת - אפס בעיטות למסגרת וללא הגבהה מדויקת משישה ניסיונות – היא כבר סיפור אחר. זה הדבר שיקבע יותר מכל האם לסולומון תהיה קריירה של שחקן טוב או ענק.
זהבי, עם שני מצבים מעולים, לא פגע באחוזים הרגילים, מונס דאבור ושון וייסמן לא כובשים בצרורות כמו בקבוצות שלהם, ובהרבה דקות במחצית השנייה הנבחרת חסרה רעיונות ולא הצליחה להגיע להזדמנויות. ועדיין, בחלק הזה, ההתקפי, יש עם מה לעבוד. אפילו עוד שחקן שיודע לבוא מאחור ולעשות תנועה ברחבה קיבלנו, כשעילאי אלמקייס הראה את אחד היתרונות בלהתפתח בכדורגל הגרמני. חבל שבהגנה, כידוע, הסיפור אחר.
זו הייתה הפעם הרביעית בלבד בשנות האלפיים שהנבחרת הופיעה עם אותו הרכב שני משחקים ברציפות. אמור להיות בכך דבר טוב כיוון שתיאום בין השחקנים הוא קריטי (לכן רואים לפעמים נבחרות משתדלות שחוליה במגרש תורכב משחקנים מאותה קבוצה), אבל נדמה שבכל מה שקשור להגנה גם אם נחזור על אותו הרכב 20 פעמים, זה לא ישנה. בשער הסלובקי יצא ביברס נאתכו לסגור שחקן למרות שהיה יכול להישאר מאחור, איתן טיבי ניסה לכסות את המוסר ונכשל, והכדור עבר בינו לבין ניר ביטון שלא עשה תנועה מתבקשת לכיוונו והאמת לא עשה תנועה בכלל.
יש דבר טוב גם בשמירה על מערך כדי ליצור המשכיות, אבל במצב הנוכחי, התקפה מול הגנה, אולי באמת כדאי להמר. המגינים לא רושמים מספיק מספרים לתפקידם במערך, ההגנה גם ככה סופגת תמיד, אז מרגיש שעדיף להוציא בלם ולהכניס את דן גלזר. מלך ההגנה של העונה הקודמת נכנס ויש גם עוד מישהו שיזיז את הכדור. אתמול אחרי חילוף במחצית היה מסוכן להציב את דור פרץ כקשר האחורי.
סביר להניח שרוטנשטיינר, המאמין בחזרתיות, ישתדל לשמור שכמה שיותר דברים יראו אותו דבר גם בחודש הבא. אז, שוב בסקוטלנד, המעמד יהיה חשוב בהרבה. נדמה שאם יש מצב לעמוד בציפיות זה יקרה רק בעזרת ההתקפה.
