מקובל לחשוב שפריז סן ז'רמן היא הקבוצה העשירה יותר מבין השתיים שישחקו הערב (ראשון, 22:00) בגמר ליגת האלופות בליסבון. אתם יודעים, מאחורי פ.ס.ז' עומדת ממשלת קטאר עם כמויות הכסף הדמיוניות שברשותה, ניימאר וקיליאן אמבאפה נרכשו ביותר מ-400 מיליון אירו. בקיצור, פריז היא הנובורישית הגדולה של הכדורגל העולמי.
אבל הפלא ופלא, כשצוללים לתוך המספרים והנתונים מתברר שבאיירן מינכן, שלכאורה נמצאת בשליטת האוהדים שלה, עשירה לא פחות. היא אמנם מתנהלת בדרך שונה, כל חברי ההנהלה שלה הם גרמנים ורובם כוכבי עבר של הקבוצה, אבל בתכל'ס, היא לא פחות כוחנית ודורסנית מהיריבה הצרפתית שלה הערב בגמר.
אז איך אפשר להשוות בין שתי הקבוצות? כדי לעשות זאת צריך לפתוח בנקודת ההתחלה - וכאן נמצא ההבדל הגדול.
סולד-אאוט ותמיכה מאדידס
באיירן מינכן הוקמה בשנת 1900, לפני 120 שנה, אבל עד אמצע שנות ה-60 הייתה קבוצה זניחה יחסית בכדורגל הגרמני. בסוף שנות ה-50 המועדון היה על סף פשיטת רגל. כשהבונדסליגה הוקמה ב-1963 באיירן הייתה בליגה השנייה ורק כעבור שנתיים הצליחה להעפיל לליגה הבכירה עם שחקנים צעירים כמו פרנץ בקנבאואר, גרד מילר והשוער ספ מאייר. השלושה הללו היו הבסיס לנבחרת שזכתה במונדיאל 11 שנים לאחר מכן.
באיירן הפכה מהר מאוד לקבוצה מספר אחת בגרמניה ובאמצע שנות ה-70, עשור לאחר עלייתה לליגה הראשונה, הפכה לקבוצה הטובה באירופה כשזכתה שלוש פעמים ברציפות בליגת האלופות.
פריז סן ז'רמן היא קבוצה צעירה בהרבה. המועדון נוסד ב-1970, כלומר 70 שנה אחרי הקמתה של באיירן, שכבר הייתה אז אחת הגדולות של אירופה. פ.ס.ז' העפילה לליגה הראשונה בצרפת ב-1974, וגם אז לקח לה הרבה מאוד זמן להפוך לקבוצה הבכירה במדינה. למעשה עד הגעת הרוכשים מקטאר ב-2011, פ.ס.ז' זכתה באליפות רק פעמיים ב-38 שנה. בכל התקופה הזו קבוצות כמו סנט אטיין, מארסיי, ליון ובורדו נחשבו לגדולות ומצליחות ממנה. פ.ס.ז' נחשבה לשם גדול, בכל זאת הקבוצה שמייצגת את עיר הבירה – אבל ההצלחות היו מועטות.
בחזרה לבאיירן מינכן, שמאז שנות ה-70 הייתה אמנם הקבוצה הבכירה והמצליחה בגרמניה, אבל הייתה לה תחרות לא פשוטה מול קבוצות כמו בורוסיה מנשנגלדבאך ולאחר מכן המבורג, באייר לברקוזן ובורוסיה דורטמונד. כשליגת האלופות פרצה לעולם בתחילת שנות ה-90, בבאיירן הבינו ששם נמצא הכסף הגדול, שיסייע לה להשתלט על הכדורגל הגרמני.
כמו כמעט כל מועדוני הכדורגל בגרמניה, גם באיירן מינכן בנויה על העיקרון של 50+1. כלומר, תמיד יהיה רוב בהנהלה לנציגות האוהדים, כך שלא תהיה דרך שבה יגיע מיליארדר כזה או אחר וירכוש את המועדון. בבאיירן 75 אחוז מהמניות מוחזקות על-ידי חברי המועדון עצמם, ויתר 25 האחוז מחולקים שווה בשווה בין שלוש חברות הענק הגרמניות: אדידס, אאודי ואליאנץ.
בסופו של דבר מדובר בעסק לכל דבר – ועסק רווחי. בשונה מהרבה מאוד מועדוני כדורגל בעולם, כבר 27 שנים ברציפות המאזנים השנתיים של באיירן הם בפלוס. ומאחר שמדובר בקבוצה הפופולרית ביותר בגרמניה, ההכנסות הן בהתאם. ב-2019 הסתכמו ההכנסות ב-629 מיליון אירו (מקום רביעי בעולם). העוצמה של באיירן מגיעה מהאוהדים שלה, ואנחנו מדברים על 390 אלף חברי מועדון רשומים (שמשלמים דמי חבר), שמסונפים ל-4,433 מועדוני אוהדים בכל רחבי גרמניה, וגם מחוצה לה. מבחינה זו באיירן זו הקבוצה עם הכי הרבה אוהדים רשומים בעולם.
בכל משחק (לפני עידן הקורונה) האליאנץ ארנה מלא ב-75 אלף צופים - התפוסה היא 100 אחוז וכבר שנים כל המשחקים הם סולד-אאוט. רשימת ההמתנה למינויים היא אינסופית כמעט. בסקר שהתפרסם בשנה שעברה התברר כי יש לבאיירן 10 מיליון אוהדים בגרמניה, 20.7 מיליון אוהדים בעולם ומבחינה זו היא במקום החמישי בתבל.
בסיס האוהדים העצום הזה שווה המון כסף. כ-55 אחוז מההכנסות (348.7 מיליון אירו בשנה האחרונה) מגיעות מפעילות שיווקית. ההכנסות משידורי הטלוויזיה מהוות 32 אחוז ומכירת כרטיסים 14 אחוז. העוצמה הכלכלית של באיירן מינכן איפשרה לה בשנים האחרונות להגדיל את הפער מכל יריבותיה בגרמניה, מה שהניב שמונה אליפויות רצופות.
על פי האתר "טרנספרמרקט" שווי הסגל של באיירן מינכן הוא 928.5 מיליון אירו. דורטמונד שבמקום השני נמצאת הרחק מאחור, עם שווי סגל בסך 582 מיליון. השיטה של באיירן לאורך השנים היא מאוד פשוטה, אבל גם מאוד כוחנית: כשאחת הקבוצות מתחילה להרים את הראש והופכת ליריבה מסוכנת – באיירן לוקחת לה את השחקנים הטובים ביותר.
אחרי שלברקוזן העפילה לגמר ליגת האלופות ב-2002, באיירן מיהרה לרכוש ממנה את מיכאל באלאק ואת שני הברזילאים, לוסיו וזה רוברטו. כשדורטמונד של יורגן קלופ זכתה בשתי אליפויות בתחילת העשור הקודם, באיירן צירפה לשורותיה את רוברט לבנדובסקי, מריו גצה ומאטס הומלס. כך באיירן חיזקה את עצמה – והחלישה את יריבותיה.
ב-20 השנים האחרונות באיירן רכשה שחקנים גרמנים ב-395 מיליון אירו, ואין שנה שהיא לא מחזקת את עצמה במיטב הכישרונות המקומיים. ובכן, האגדה שבאיירן מינכן לא מוציאה כסף גדול על רכש שחקנים לא ממש מחזיקה מים. רק בקיץ האחרון באיירן הוציאה למעלה מ-140 מיליון אירו על שחקנים חדשים. המגן הצרפתי לוקה הרננדס נרכש מאתלטיקו מדריד ב-80 מיליון אירו וחברו לנבחרת בנז'מין פבאר הגיע משטוטגרט תמורת 35 מיליון.
לפניהם הגיעו לקבוצה קורנטן טוליסו (45 מיליון) וחאבי מרטינס (40 מיליון). לירוי סאנה נרכש ממנצ'סטר סיטי בסכום התחלתי של 45 מיליון, שיוכל לטפס גם ל-60 מיליון. בקיצור, באיירן ממש לא מתקמצנת.
לא רק הקטארים
הסיפור של פ.ס.ז' כמובן שונה. לא רבים יודעים אבל בשלוש השנים הראשונות שלו זה היה מועדון חברים, עם 20 אלף איש. אבל ב-1973 הוא נרכש על-ידי מעצב האופנה היהודי דניאל אשטר ואיש העסקים פרנסיס בורלי. ב-1991 פ.ס.ז' עברה לידי ערוץ הטלוויזיה קנאל פלוס ואז ב-2011 הגיעו הקטארים. לכאורה הבעלים היא "קטאר ספורטס אינווסטמנט", בראשותו של טניסאי העבר נאסר אל חלאיפי. אבל בפועל זוהי ממשלת קטאר שמנהלת את המועדון בשלט רחוק. המילה האחרונה היא תמיד של אמיר קטאר, תמים בן חמד אאל ת'אני.
מאז 2011 הוציאה פ.ס.ז' למעלה מ-1.2 מיליארד אירו על שחקני רכש, כאשר השיא היה לפני שלוש שנים, כשניימאר נרכש מברצלונה ב-222 מיליון אירו – הרכישה היקרה בהיסטוריה, ומיד לאחר מכן הגיע ממונאקו קיליאן אמבאפה. מבחינה פורמלית הוא רק הושאל לפ.ס.ז', אבל זה היה רק בכדי שלא להפר את חוקי הפייר-פליי הפיננסי. בפועל שולמו עליו 190 מיליון אירו – הסכום השני הכי גבוה בהיסטוריה.
אין ספק שהכניסה של הקטארים הקפיצה את פ.ס.ז' בכל המובנים – גם כלכלית וגם ספורטיבית. בליגה הצרפתית לפ.ס.ז' אין למעשה תחרות. בשמונה השנים האחרונות היא זכתה בשבע אליפויות. ואיך לא, כאשר הסגל שלה שווה 801 מיליון אירו, יותר מכפול מהשנייה בדירוג, ליון, עם 359 מיליון בלבד.
אגב, בניגוד לדעה הרווחת, ראשי פ.ס.ז' עובדים קשה בשנים האחרונות כדי לייצר מקורות הכנסה נוספים ולא להסתמך רק על הכסף של "הדוד מהמזרח התיכון". בשנים האחרונות נחתמו לא מעט חוזים כבדים עם חברות אופנה (נייק ג'ורדן), תיירות (רשת המלונות אקור, לשכת התיירות של רואנדה). וכל זה בא לידי ביטוי במאזנים. ב"ליגת הכסף" של חברת "דלויט" מדורגת פ.ס.ז' במקום החמישי בעולם, אחרי ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד וכן... באיירן מינכן.
סך ההכנסות של פ.ס.ז' ב-2019 הסתכמו ב-646 מיליון אירו, והחלוקה הפנימית די דומה לזו של באיירן מינכן: 57 אחוז משיווק, 25 אחוז מטלוויזיה ו-18 אחוז מכרטיסים. אם בהכנסות הפער בין באיירן לפ.ס.ז' קטן למדי, הרי שהוא עצום כאשר בודקים את ערך המועדון, על פי הדירוג השנתי של המגזין הכלכלי "פורבס".
כשמדברים על "ערך המועדון" במושגים כלכליים, מדברים לא רק על הכנסות ועל שווי סגל השחקנים, אלא גם על החשיפה העולמית, שוק הטלוויזיה המקומי וכמות האוהדים. במילים פשוטות יותר: כמה כסף צריך לשלם כדי לרכוש את ה"מוצר". ובכן, באיירן מינכן שווה על פי מומחי "פורבס" 3.024 מיליארד דולר, שזה כמעט פי שלושה(!) מהשווי של פ.ס.ז' - "רק" 1.092 מיליארד.
אז כן, עם כל הכסף הגדול ששפכו הקטארים בשנים האחרונות וכל הרצון להגיע לטופ, פ.ס.ז' מדורגת רק במקום ה-11 בכדורגל העולמי, אחרי קבוצות כמו צ'לסי, ארסנל וטוטנהאם. ברור שהקבוצות האנגליות נמצאות גבוה יותר בעיקר בשל סכומי העתק שהן מקבלות מדי שנה משידורי הטלוויזיה. אבל בסופו של דבר את שתי הקבוצות מעניין כרגע דבר אחד בלבד: לנצח בגמר ולהיות אלופי אירופה. אם באיירן תעשה זאת, היא תחזק עוד יותר את מעמדה כאחת הקבוצות ההיסטוריות של הכדורגל האירופי – מעמד שלא ייפגע גם אם תפסיד.
אבל אם פ.ס.ז' תזכה בגביע בפעם הראשונה בתולדותיה – זה כבר יהיה סיפור הרבה יותר גדול, וציון דרך משמעותי בדרכה של הקבוצה הצעירה הזאת בדרך לפסגה. וזה כבר לא יהיה עניין של כסף.
