בשבת הקרובה, חמש שעות לפני שריקת הפתיחה לגמר ליגת האלופות בין מנצ'סטר סיטי לצ'לסי, יתקיים באצטדיון וומבלי משחק אחר על כסף גדול. למעשה, הוא יהיה שווה למנצחת הרבה יותר מאשר זכייה בצ'מפיונס.
הקרב הזה יפגיש בין סוונזי וברנטפורד, שיאבקו בגמר פלייאוף הליגה השנייה באנגליה על עלייה לפרמייר־ליג. בעוד הזוכה בליגת האלופות יכולה להגיע בעונה מושלמת לכספי פרס בסך של כ־85 מיליון יורו, העולה החדשה תבטיח לעצמה 100 מיליון יורו בזכות הכניסה למועדון היוקרתי. זה נתון ידוע שמדברים עליו כבר שנים בכל הקשור ל"משחק הזהב" הזה, אבל זה רק קצה הקרחון: פירמת רואי החשבון "דלויט" העריכה כי העפלה לפרמייר-ליג שווה למעשה בין 155 ל־305 מיליון יורו, תלוי במינוף הכלכלי שמצליחה לעשות הקבוצה והיכולת שלה לשרוד ולא לרדת מיד חזרה.
זהו נדבך אחד בתוך המכלול הפיננסי שמסביר את ההשתלטות של אנגליה על הכדורגל האירופי. אם הדבר יבוא לידי ביטוי ברמת הנבחרות, נראה ביורו הקרוב, אבל בינתיים מחכה לנו גמר צ'מפיונס אנגלי למהדרין בפורטו, והערב (22.00) בגדנסק מנצ'סטר יונייטד תנסה להבטיח דאבל אנגלי במפעלים היבשתיים כאשר תפגוש בגמר הליגה האירופית את ויאריאל. צ'לסי, סיטי ויונייטד שמות חותם על מה שקרה בעשור החולף: חמש קבוצות אנגליות שונות הגיעו לגמר ליגת האלופות, כולל מפגש ראש בראש בין ליברפול לטוטנהאם ב־2019, וגם בליגה האירופית ראינו ארבע אנגליות שונות בגמר ודרבי לונדוני בין צ'לסי לארסנל ב־2019. 3 זכיות באירופית, 2 בצ'מפיונס, ותזוזה עקבית מהדומיננטיות הספרדית לכיוון האי הבריטי.
בהקשר הזה יהיה מעניין מאוד לראות את יונייטד נלחמת בוויאריאל. אם מדברים על גיוון, ספרד נהנתה מהשנים הגדולות של ריאל מדריד בצ'מפיונס בעשור הקודם, ובליגה האירופית ראתה את סביליה זוכה שוב ושוב. אבל על הנייר, הקבוצות שמתחת למשולש של ריאל־ברצלונה־אתלטיקו נחלשו באופן קולקטיבי, בעוד כמעט כל קבוצה שסיימה בעשירייה הראשונה באנגליה העונה יכולה לראות עצמה שווה לקבוצות כמו ויאריאל וסביליה, לפחות במשחק בודד. וזה כל ההבדל.
המפתח: תוכנית החלוקה
אין כאן יותר מדי מקום להתפלסף: זה הכסף. אנגליה שידרגה את אקדמיות הנוער שלה בעשור האחרון, מה שבא לידי ביטוי בהישגים של הנבחרות הצעירות, ומתחילה להתקרב לפסי הייצור של צרפת, גרמניה, ספרד ופורטוגל, אבל בשורה התחתונה ההיבט הזה לא משתווה לעניין הכלכלי. בזכות הפופולריות העצומה ברחבי העולם, המיתוג המדויק והעבודה הקפדנית מול גופי תקשורת, הפרמייר־ליג נהנית מזרם אדיר של כספים שמגיעים מזכויות שידור, והם הבסיס ליכולת ההשקעה.
20 מועדוני הפרמייר־ליג מחלקים ביניהם כ־2.7 מיליארד יורו מזכויות שידור (חלוקה יחסית לפי כמות המשחקים של הקבוצה ששודרו בטלוויזיה), כספי פרס ומענקים מהליגה, ולמרות שהשנה ההכנסות הצטמצמו בגלל היעדר הקהל במגרשים וההחזר הכספי לזכיינים על דחיית משחקים במהלך פגרת הקורונה, הסכומים יפים: החלק של האלופה מנצ'סטר סיטי עמד על כ־180 מיליון יורו, ואפילו היורדת מהמקום האחרון, שפילד יונייטד, הכניסה 100 מיליון. אלו סכומים מדהימים שמסייעים בצליחת משברים כמו המגפה העולמית, ומאפשרים גמישות כלכלית בהצעות לשחקנים. הליגה, פחות או יותר, מכניסה 9.5 מיליון יורו על שידור כל משחק, כשבספרד ובצרפת מדובר רק ב־3 מיליון ובאיטליה ב־2.6.
אבל ישנה גם השאלה של איך מחלקים את הכסף הזה. מחקרים שונים העלו כי החלוקה באנגליה היא השוויונית ביותר, בעוד הפערים בליגות הגדולות האחרות עצומים ביחס שבין הנתחים שמקבלות הגדולות והקטנות. יש שם חישובים שונים ומשונים, כמו השיטה בספרד שקובעת כי רק חצי מכספי הזכויות יחולקו שווה בשווה בין הקבוצות, עוד רבע יחולק לפי הישגים על המגרש לאורך זמן, ועוד רבע לפי פופולריות – מה שרק מחזק עוד יותר את בארסה וריאל (מסיימות עונה עם כ־160־150 מיליון יורו מהנתח).
מה שנוצר במציאות הזו הוא מצב בו באנגליה משוחקת בכל שנה ליגה שוויונית וחזקה מאוד, עם כמות ניכרת של מועמדות לאליפות ושכבה של קבוצות ביניים עם סגלים מרשימים שיכולות לנצח כל יריבה במשחק נתון. תחרות כזו מחזקת את המשתתפות בה שעוברות אתגרים על בסיס שבועי, ויכולות להנחית אצלן את השחקנים הטובים בעולם בזכות היתרון הכלכלי בשוק. עם החובות הנוכחיים (למרות שברצלונה לקחה הלוואה בסך חצי מיליארד יורו כדי לחזק את הסגל, עם דגש על ארלינג הולאנד), הגדולות בספרד ובאיטליה, כמו גם באיירן מינכן שבדרך כלל לא משתוללת בבזבוזים, לא יכולות לנצח במלחמת העברות את האנגליות ופ.ס.ז', ומסתמכות בעיקר על היוקרה שהן מציעות לשחקן.
השינוי המקצועי מוליד הצלחה אירופית. הדומיננטיות הפיננסית האנגלית אינה עניין חדש, אבל היו שנים של קשיים במפעלים הגדולים. ההתקדמות הגיעה כאשר המאמנים הבכירים בעולם, כמו פפ גווארדיולה ויורגן קלופ, קיבלו אפשרות לבנות סגלי חלומות בקבוצות אנגליות, והביאו את הידע והניסיון שהיו חסרים כדי ללכת רחוק. בזכות ההון ניתן למשוך את אנשי המקצוע הטובים ביותר, ושחקנים טובים מעדיפים קבוצות מרכז טבלה אפורות מאנגליה על פני שולי הצמרת בספרד או באיטליה בשל השכר הגבוה.
החשש: ברקזיט
אבל יש מילה אחת שמפחידה מאוד את כל הקבוצות האנגליות – ברקזיט. היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי עלולה להשפיע לרעה על מועדוני הפרמייר־ליג בשנים הקרובות, ואולי לעצור את ההתקדמות שלהם.
חוק בוסמן, שמאפשר את התנועה של שחקנים חופשיים ברחבי היבשת, הוא בעיה באנגליה – שחקנים מהאיחוד לא יוכלו להגיע כעת באופן בלתי מוגבל, אלא ייאלצו להמתין לאשרת עבודה התלויה בשיטת נקודות הבנויה לפי הופעות בנבחרת ובאירופה. משמעות הדבר היא שלא ניתן יהיה להמר על כוכב זר שעדיין לא פרץ, מאחר שיהיה חייב לעמוד בתנאים המחמירים כמו הופעה ב־70 אחוז ממשחקי נבחרות בשנה הקודמת, וכן הלאה.
האנגליות גם לא יכולות עוד להעביר שחקנים זרים מתחת לגיל 18, ומוגבלות ברכישת שחקנים מתחת לגיל 21. זו מכה עצומה עבור חלק מהגדולות, כמו צ'לסי, ארסנל וסיטי שמתמחות בהחתמת כמות מאסיבית של כישרונות מבחוץ לאקדמיות שלהן. סביר להניח שהנבחרת תרוויח מכך, כי המועדונים יהיו חייבים להשקיע יותר בשחקנים המקומיים הצעירים ולתת להם דקות.
בשנים הבאות ניתן יהיה לראות אם תהיה השפעה ממשית כתוצאה מהברקזיט, אבל בטווח הקצר האנגליות עדיין בשליטה. ההוצאות פחתו בגלל הקורונה, אבל כאשר העולם יתאושש לאיטו, לקבוצות הפרמייר־ליג יהיה גב רציני יותר לחזור ולהשקיע. וגם אם יהיה קצת מסובך בשוק ההעברות, השחקנים הבכירים ביותר עדיין יהיו מחוזרים בממלכה. כסף הניע את הניסיון הכושל של הסופר־ליג, וכסף נותן כיום לאנגליה את הכוח לשלוט במגרש.
