דמותו של דייגו מראדונה תמיד הייתה שנויה במחלוקת. לא בנוגע ליכולותיו הפנומנליות על המגרש, אלא בכל מה שקשור לאדם שהיה מחוץ לו. הביקורים הספורים שלו כאן בישראל רק חיזקו את ההנחה הזאת.
מראדונה הלך לעולמו, סיקור נרחב:
הכדורגלנים ששיחקו נגדו ונגד ארגנטינה במדי נבחרת ישראל ציינו כולם שהוא היה קסם של שחקן, שנחשב בצדק כגדול הכדורגלנים שקמו אי פעם. רבים מהם מעריצים והעריצו אותו, והקפידו לחלוק לו כבוד בדברים שאמרו עליו. אבל היו גם כאלה שטענו אסור לשכוח את הצדדים האפלים בחייו.
אלי אוחנה, שנחשב לאחד הכדורגלנים הגדולים שקמו בישראל, אמר: "אין ספק הוא אולי הספורטאי הכי גדול אי פעם אבל אני לא שוכח גם את הצדדים בתקופה שלו בנאפולי שבה התחבר עם ארגוני פשע, שהיה מסומם עם סמים קשים כמו קוקאין או סוגים אחרים, ואני לא מנסה לחשוב עליו ועל דעותיו הפרו פלסטיניות או העובדה שהיה חברם של דיקטטורים כמו פידל קסטרו, צ'ה גווארה ואחרים. אני רוצה לזכור אותו כמי שהיה אייקון גדול, כריזמטי, אשר למרות גובהו הנמוך, אי אפשר היה להתעלם מהפנומנליות שלו מבחינה ספורטיבית".
על אף הגיל הצעיר יחסית שבו הלך מראדונה לעולמו, אוחנה דווקא מופתע שהוא שרד עד כאן: "העובדה שהוא מת בגיל 60 היא פלא. הבנאדם חולה וסובל כבר עשר שנים. מיליונים בארגנטינה בוכים היום ואבלים על מותו".
גם שחקנים אחרים עימם דיברנו ציינו את הצדדים ההוללים באופי של מראדונה, שגרם לשערוריות רבות, לצד הרגעים שבהם הציג את נפלאות הכדורגל. אחרי שבמו רגליו (וידו) הצליח להביא ב-1986 לארגנטינה את הזכייה במונדיאל, הוא נחשב לאליל האומה הארגנטינאית.
ניר לוין, ששיחק בנבחרת ישראל ב-1990 נגד ארגנטינה באצטדיון ר"ג, נזכר: "כמובן שכולם רצו להוכיח את עצמם מול מראדונה. אני אמנם זוכר שהפסדנו 2:1 אבל השופט פסל לי גול שלא בצדק ולאחר מכן מראדונה כבש. רואי חדד שמר עליו חזק, הוא התעצבן וקילל כל הזמן תוך שהוא מלמל 'למה לא נותנים לי כבוד'. אני רק זוכר שבסיום המשחק הזה כולם רצו אחריו לבקש את החולצה שלו. האמת היא שאני לא זוכר מי לקח אותה בסוף". לוין העדיף שלא להיכנס לצדדים האפלים של דייגו, ונפרד במילים חמות: "הוא היה אחד אחד מהגדולים שקמו לכדורגל העולמי. הערצנו אותו כפי שכל העולם העריץ אותו, חבל שהוא הלך בגיל כל כך צעיר".
אמציה לבקוביץ' היה הפרשן באותו המשחק לצידו של יורם ארבל באצטדיון ר"ג לעיני 50 אלף איש. "הוא היה ממש אשף. הוא עשה ברגליים מה שאחרים עושים אולי בידיים. פעם גיולה מנדי אמר על פושקש שהרגל שלו היא כמו ידו הימנית של מנצח התזמורות פאגאניני. למראדונה היה גם קסם של מנהיגות, הסתכלו עליו כמו על אל. הוא לא היה צנוע והדבר הורגש בנבחרתו, הוא היה בעל הבית. הוא היה הגדול מכולם למרות קומתו הנמוכה".
משה סיני שזכה לשחק מול מראדונה ארבע שנים קודם לכן במדי נבחרת ישראל ב-1986, אמר: "הובסנו 7:2 אבל זו הייתה חוויה לשחק מולו. המשחק שלו היה יוצא דופן, הרגשנו משהו אחר ברמה הספורטיבית. הייתה לו טכניקה של ליגה אחרת". אלא שאת השער הכי יפה באותו משחק, הבקיע דווקא סיני עצמו, שנזכר: "הדבר הגדול שלי הוא שכבשתי גול מול פומפידו אל בין החיבורים".
אחת הסיבות המרכזיות לביקורי נבחרת ארגנטינה בישראל היו האמונה, שהתחילה אצל המאמן קרלוס בילארדו, שלפני כל טורניר גביע העולם עליהם לבקר במקומות הקדושים לנצרות, וכאנשים מאמינים הם הגיעו לישראל. אבל מראדונה היה אדם מורכב. מול הצלחתו במגרש, הוא עשה שימוש אינטנסיבי בסמים שלאט לאט גרמו להידרדרות מצבו הגופני, והעובדה שעשה זאת מגיל צעיר לא הוסיפה לו אריכות ימים.
בנימה אישית אני יכול רק לספר על החוויה האישית שלי, כאשר מראדונה ביחד עם שחקן נוסף מנבחרת ארגנטינה נסעו במכוניתי לירושלים. הם רצו לראות את העיר, ולא האמנתי למזלי כאשר חבר מהקהילה היהודית בארגנטינה סידר לי להיות האיש שיסיע אותם. מראדונה ישב על ידי, וזו הייתה עבורי חוויה בלתי נשכחת, בעיקר כאשר לאחר הביקור ההוא בארץ הם זכו במונדיאל במקסיקו.
מי יודע, אולי מהביקור הזה בירושלים הגיעה יד האלוהים המפורסמת מהמשחק מול אנגליה, ואולי משם גם הגיעה ההשראה לשער שהובקע כעבור ארבע דקות והיה כנראה לגדול ביותר בתולדות המונדיאל.
גם בישראל יכבדו את זכרו של מראדונה, ארז כלפון יו"ר מנהלת הליגות הודיע שבמחזור המשחקים של סופ"ש הקרוב יכבדו השחקנים את מראדונה בדקת דומיה לזכרו.
