כשראג'ון רונדו נולד בבית חולים בלואיוויל, הרופאה המיילדת ניגשה לאמו, אמבר, בירכה אותה ואמרה לה: "לילד שלך יש ידיים ענקיות". כשגדל לגובה 1.85, מוטת הידיים שלו היתה כשל אדם בגובה 2.13. כנער הוא ניסה להרשים את שני אחיו הבוגרים. פעם אחת עף מקורקינט, פעם שנייה טס לתוך תיבת דואר. הרופאים לא היו בטוחים שהוא יוכל לחזור ללכת, אז הוא התחיל לרוץ. אביו עזב אותו בגיל מוקדם, ומאז קשה לו לסמוך על אנשים, תכונה מוזרה עבור רכז עילית. אנשים שזוכרים אותו בגיל הזה יספרו על ילד ששיחק שעות "ארבע בשורה", שרק היה מחכה שתנצח אותו, כדי שיוכל להביס אותך בחזרה.
בשנה הראשונה שלו בתיכון הוא הושעה מ-14 מתוך 24 משחקים בעונה, לפעמים בגלל ריבים. כשגדל, הוא רב כמעט עם כל חבר שלו לקבוצה, אבל כמעט כולם אהבו אותו בגלל שתמיד נתן להם את הכדור במקום הכי מתוק עבורם. לפעמים כי המאמן קרא לתרגיל מסויים, ורונדו, אחרי שקרא את ההגנה, החליף לתרגיל אחר. הוא רב גם עם ריק קרלייל האהוד בדאלאס, ולאחר שזה קרה במהלך משחקים בצורה פומבית, הוא נזרק מהקבוצה במהלך הפלייאוף. "רונדו תמיד היה מאמן על המגרש", אמר עליו דוק ריברס, מאמנו בבוסטון. "הוא הר געש, אבל אני מעדיף הר געש שיכול להתפרץ על פני הר געש לא פעיל".
כשסיים תיכון, נבחר על על ידי קנטקי אבל לא כרכז הראשון. הוא נבחר בדראפט על ידי פיניקס, שמיד העבירה אותו לבוסטון. בשנה הראשונה הוא לא שיחק דקות משמעותיות, אבל כבר אז היה אפשר לראות את היתרונות - ראיית והבנת משחק אחרת, איי קיו כדורסל נדיר, רואה סיטואציות, לצד החולשות: רונדו היה שומר אישי רע והצליח לכפות על כך בסגירה מעולה של קווי מסירה. הוא היה קלעי נורא. "כל זריקה בשבילי הייתה סוג של חטא", הסביר.
רונדו היה חיה נדירה. פוינט גארד אולד סטייל מהסוג של ג'ייסון קיד, בכדורסל שהדגיש את החולשות שלו. הוא הציב מספרים של סטוקטון ומג'יק בעמודת האסיסטים, ומילא את כל שאר עמודות הסטטיסטיקה. החל מהשנה השלישית שלו הוא קיבל את המושכות.
האוהדים אהבו להתייחס אליו כאל הגלגל הרביעי (לגראנט, אלן פירס), אבל רונדו חשב על עצמו כגלגל של מריצה. הוא לקח עם בוסטון אליפות ב-2008 והגיע לסגנות ב-2010. בשנים הבאות היה שותף ביריבויות פלייאוף מרהיבות שהקנו לו את הכינוי "פלייאוף רונדו", בגלל שתמיד שיחק טוב יותר במעמד הזה מאשר בעונה הרגילה. חלק מהיריבויות הללו היו נגד מיאמי של לברון.
אחר כך נפצע. הפציעה וההזדקנות הבליטו את החולשות שלו. הוא נזרק מדאלאס, הלך לסקרמנטו שלא הגיעה לפלייאוף, ירד על שופט שיצא מהארון, עבר לשיקגו, שיתף פעולה עם ג'ימי באטלר, רב איתו, ניצח שני משחקי פלייאוף בבוסטון ונפצע. שנה לאחר מכן עבר לניו אורלינס וסיפק עונה מעולה נוספת, שכללה ניצחון חלק בפלייאוף על פורטלנד העדיפה, תוך ששיתף פעולה עם אנתוני דייויס.
לברון זכר אותו מלפני עשור. הוא זכר את פלייאוף רונדו, את המסירות על פני כל המגרש. בלי לראות, עם הגב לשחקן, הוא זכר איך פרח תחת זרקורי הפלייאוף, בזמן שכולם משתתקים. רונדו יכול היה להיות רעל או ממתק. הוא היה מרביץ לחברים שלו שהתחבקו עם יריבים וטען שיריביו מכינים תירוצים למשחק רע נגדו כשאמרו שהם לא ממש בריאים. הוא היה בדרך להיכל התהילה, ונעצר באמצע. האוהדים של הלייקרס שנאו אותו ושרקו לו בוז השנה.
אבל עכשיו זה פלייאוף. זמן רונדו. הוא חזר במנהרת הזמן עשר שנים לאחור. רונדו של הרגעים הגדולים, של המסירות הדמיוניות, הסל היחיד שלו במשחק הוא גם הכי חשוב. כדורסל של אינסטינקטים. גמד שלוקח ריבאונדים, צב שמוליך מתפרצות. ארבע בשורה הוא משחק של אסטרטגיות, זוויות, מלכודות. בדיוק כמו שהוא רואה כדורסל. וגם: ארבע וארבע וארבע, ועוד ארבע זו אליפות.
