זהו סיפורו של המתאבק האמריקאי רולון גארדנר, אבל אין דרך להתחיל אותו מלבד על ידי סופרלטיבים דווקא למתאבק הרוסי המיתולוגי אלכסנדר קרלין. אם היאבקות בסגנון יווני-רומי הייתה ספורט יותר פופולרי, אז קרלין היה מוזכר דרך קבע בנשימה אחת וברשימה אחת לצד שמות כמו מייקל ג'ורדן, דייגו מראדונה ורוג'ר פדרר. לאורך הקריירה המופרעת שלו, הענק (1.93 מטר, 130 קילוגרם) ניצח ב-887 קרבות והפסיד רק באחד. ב-30 התחרויות הבינלאומיות המרכזיות בהן השתתף בסך הכל, הוא זכה ב-29 מדליות זהב, ובאחת מכסף. החל משלב מסוים ולמשך יותר משש שנים, אף יריב לא הצליח להשיג מולו אפילו נקודה אחת בקרב. אלכסנדר קרלין, גבירותיי ורבותיי, היה פלא של הטבע. עילוי חד פעמי בתחומו.
בערך 3,000 שנה אחרי נקודת הזמן שבה ממקמת המסורת את הסנסציה הראשונה אי פעם, ההפתעה הכי גדולה של המילניום האחרון שלפני הספירה - זו שנפלה במפגש בין דוד לגוליית - עלה קרלין האיום לקרב מול גארדנר בגמר האולימפיאדה שפתחה את המילניום הנוכחי, סידני 2000. קרלין בן ה-33 הגיע לקרב אחרי 12 זכיות רצופות באליפות אירופה, תשע זכיות רצופות באליפות העולם ושלוש מדליות זהב אולימפיות - ב-1988 בסאול, ב-1992 בברצלונה וב-1996 באטלנטה, שבה זכה, למעשה, עם יד אחת בלבד בתפקוד רגיל, בגלל פציעה שספג בחזה במהלך הגמר.
לקרלין היה מהלך שהפך לטריידמארק שלו, ולדוגמה להבדל שבינו לבין האחרים: הנפת היריב והשלכתו לאחור. עד שהוא הגיע לסביבה - וגם הרבה אחרי שהוא הגיע, בכל מה שנוגע למתאבקים אחרים בקטגוריית המשקל של 130 ק"ג - אי אפשר היה בכלל לדמיין שמישהו יוכל במשקלים האלו אפילו לנסות לבצע את המהלך הזה, אבל קרלין הפך אותו ללחם והחמאה שלו, אלמנט בסיסי בו השתמש בדרך לאינסוף הניצחונות שהשיג.
אתם שומעים את כל זה ומדמיינים לעצמכם איש שהוא חיה רעה, מפלצת, "דוב רוסי", כמו אחד הכינויים שהודבקו לו. אבל מבט כזה עליו יעשה עוול לגדולה האמיתית שלו, כי קרלין היה גם המוח המבריק ביותר בזירה. כן בנוסף לעוצמתו הפיזית, הוא היה חכם יותר מכל מתחריו. כדי לסבר את האוזן, נספר שהדוקטורט שלו במדעי הספורט - שמעתם נכון - כלל בין השאר תזה שעסקה בשיטת התגוננות מפני "סופלקס", מהלך התקפי בו המתאבק מניף את יריבו באוויר, מקמר או מקער את גב עצמו וכך מטיח את היריב אל הקרקע. לקרלין הייתה תיאוריה די מרשימה על איך אפשר להימנע מזה. והייתה לו גם הפרקטיקה - יכולת לקרוא מהלכים בצלילות במהלך הקרב.
יודע האיכר את נפש הדוב
מול מכונת ההיאבקות המושלמת הזו, עמדה בגמר אולימפיאדת סידני 2000 האנטיתזה המוחלטת. אם קרלין היה כל כך טוב עד שכינוי נוסף שהוצמד לו היה "הניסוי", כי קשה היה להאמין שהוא דבר אמיתי שאשכרה קיים בעולם - אז רולון גארדנר האמריקאי, בן 29 בזמנו, הגיע למשחקים האולימפיים כאלמוני, פשוט ככה. לא היו לו תארים בתחרויות רציניות, וגם תארים אקדמאיים בקושי – כשגם את זה שהשלים בחינוך גופני הוא השיג בעמל רב בשל ליקויי למידה קשים מהם סבל. לא הייתה שום סיבה מיוחדת לחשוב שהוא ישיג הרבה יותר ממה שהשיג עד אותו שלב בקריירה הבינונית שלו.
אל תטעו - הוא היה ענק, וחזק, וכבד מאוד, הכל נכון - אבל הכוח שלו נרכש בעיקר על ידי שנים של עבודה קשה בחווה המשפחתית בוויומינג. אלו לא היו עבודות חווה סטנדרטיות של גיזום או חליבה, ולגארדנר כן היה רקורד ראוי לציון של היאבקות - אלא שהניסיון בתחום נרכש בקרבות שהוא אלתר לעצמו מול... הפרות בחווה. שוב, שמעתם נכון.
מול קרלין המצליחן נטול הרבב, שהוכיח למאמן הנוער שהטיל בו ספק כי הוא לומד ומתחזק מהר יותר מכל אחד אחר, במקרה של גארדנר פציעות וטרגדיות נשזרו בחיים שלפני ואחרי האולימפיאדה ההיא. כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי, הוא נפצע בצורה רצינית כשחץ שירה אחד מחבריו בשיעור חץ וקשת ננעץ בבטנו. כשהיה רק בן 19, בעודו תלמיד קולג', הוא ואשתו הראשונה שכלו את בתם התינוקת בתאונת דרכים מחרידה. לתאונות שעבר לאחר הפרישה עוד נגיע.
הגמר: לא היה כדבר הזה
על הדרך שעשה קרלין בסידני עד לאותו גמר, אין טעם להרחיב. היא מובלעת בדברים שכבר נכתבו כאן. רק נציין בקצרה את המובן מאליו: הוא ניצח את כל יריביו על האפס. גארדנר עבר מסלול קשה יותר, כולל זווית ישראלית – כשניצח בחצי הגמר את יורי ייבסייצ'יק ובסופו של דבר מנע ממנו מדליה.
קרב בסגנון יווני-רומי מתחלק לשתי "מחציות" של שלוש דקות כאשר אם בסופן ישנו שוויון או שאחד הצדדים מוביל בנקודה אחת בלבד, ישנה הארכה של שלוש דקות נוספות. יתרון בסיום ההארכה, אפילו של נקודה בודדת, מקנה ניצחון.
כשהקרב יצא לדרך, קרלין התנהג כרגיל מבחינתו: הוא התחיל בכל הכוח ואז הידק, הרים, דחף והגביר. הוא ניסה לתקוף מהרגע הראשון. הידיים לפתו מכל זווית אפשרית במיומנות המוכרת, וניסו להניף את היריב כפי שהתרגלו לעשות. אבל גארדנר, כבר אמרנו, היה חזק, וכבד. כבד מאוד. והוא היה גם נחוש, נחישותו של חקלאי שפגש כבר בחייו עשב עיקש או שניים, ולא הייתה לו כל כוונה לתת לאיזה ז'לוב, אגדי ככל שיהיה, להפוך אותו לעוד איקס מאינסוף האיקסים שכבר חרט על השיריון שלו.
(צפו בקרב ההיסטורי בין קרלין לגארדנר)
בכל פעם שנדמה היה שהנה קרלין עוקר אותו מהמזרן - כמו שעשה בשיעור שרחוק נקודה עשרונית מ-100 אחוזים מהקרבות שלו - גארדנר מצא את הדרך לווסת את המסה שלו למקום שקרלין לא יוכל להתמודד איתו, וחזר להיצמד אל אמא אדמה. כשנגמרו שלוש הדקות הראשונות של הקרב ומאמנו של קרלין ניגש אליו עם מגבת, התוצאה הייתה עדיין מאופסת. ניכר היה שהשניים מופתעים ולא בדיוק שוחים בסיטואציה - אם לשים לרגע בצד את נהרות הזיעה שניגרו בנקיקים שלאורך הר האדם הרוסי. לפייט כזה הם לא ציפו.
כשהחלק השני של הקרב יצא לדרך, די מהר השניים היו לפותים זה סביב זה בעמידה, כמו שני צמחים שמטפסים על אותו העץ ונכרכים זה בזה. שינוי בחוקה שהוחל זמן קצר לפני האולימפיאדה, קבע שאם במצב כזה אחד מהמתאבקים משחרר את אחיזתו, מוענקת נקודה אחת ליריבו. לא ברור אם זו הייתה העייפות, הקושי הבלתי צפוי מולו נתקל, או שקרלין פשוט שכח לרגע את הכלל החדש יחסית, אבל הוא שחרר לרגע קל את האחיזה. בניגוד לכדורגל, בהיאבקות בסגנון יווני-רומי ה-VAR כבר היה אז בסט הכלים של השופטים. בדיקה במסך הזעיר של המצלמה שעמדה בפינת הזירה, הביאה את השופט למסקנה הנדירה: גארדנר קיבל נקודה מול קרלין. זה אמנם עדיין היה רחוק מאוד מהכרעה, אבל היווה בפני עצמו סוג של רגע היסטורי: הנקודה הראשונה שמישהו זכה בה מול קרלין מזה קרוב לשבע שנים. נקודה. ראשונה. שמישהו. זכה בה מול קרלין. אחרי שבע שנים. אם ננסה לעשות קצת התאמות, קיזוזים, השלכות והמרות - אולי ניתן יהיה להשוות את זה לקבוצת כדורגל שלא תספוג אף שער במשך עונה שלמה. אולי.
מאותו רגע התחיל קרב חפירות, כשקרלין נראה לראשונה אי פעם פגיע, והיריב שמולו, גם אם לא יזם הרבה, נראה בטוח בעצמו ובדרך לניצחון. סיום שלוש הדקות האלו שלח את הקרב להארכה בגלל היתרון המינימלי של גארדנר. הרוטינה נמשכה, עד שארבע שניות לסיום, קרה הלא ייאמן: קרלין הפסיק לנסות. אחרי הבאזר, לגארדנר עוד היה כוח לגלגלון אתלטי ואחריו עוד גלגול לפנים, ריצה לפמליה וחגיגה בשיכרון חושים. לפני שקרלין ירד מהמזרן, הוא השאיר במרכזו את זוג הנעליים שלו, מנהג מקובל שמשמעותו אחת: פרישה מהענף. זה היה הקרב האחרון בקריירה של אלכסנדר קרלין גדול. הדוב הרוסי הלך לישון. במהלך טקס הענקת המדליות, בו עמד לראשונה אי פעם על הפודיום כסגן, הוא נראה כאילו ברק היכה בו.
אפילוג: לשרוד באגם הקפוא
גארדנר עוד המשיך משם לזכייה באליפות העולם ב-2001, והפך בכך לאמריקאי היחיד אי פעם שזוכה בשני התארים האלו. לאולימפיאדת אתונה ב-2004 הוא הגיע באותו הגיל שבו קרלין היה בסידני. הוא לא הצליח לשחזר את ההישג, זכה רק במדליית הארד. לעיניי קרלין, שעקב אחריו בחיוך חם מתוך האולם, הוא הניח את זוג נעליו במרכז המזרון, הודה לקהל וירד מהבמה.
מחוץ לספורט, החיים של גארדנר היו תלויים על הקצה לאחר הפרישה. בשנת 2002 הוא היה מעורב בתאונת אופנוע שלג. הוא גלש עם קבוצת חברים ובשלב מסויים התנתק ממנה ומצא את עצמו טס לתוך אגם של מים קפואים בלי יכולת להיחלץ. הוא החליט ליצור לעצמו מחסה ולהמתין, ובמשך 19 שעות היה לכוד. כשהגיעו המחלצים, הם נאלצו לנסר את מגפיו מרגליו. הוא סבל מהיפותרמיה וכוויות קור ובסופו של דבר איבד את האצבע האמצעית ברגלו - שאותה הוא שומר לדבריו בצנצנת פורמאלין במקרר עד היום, כדי שתזכיר לו שהוא בן מוות. ב-2007 הגיעה עוד תזכורת: מטוס קל שבו טס יחד עם שני אנשים נוספים, התרסק לתוך אגם באזור יוטה. השלושה שחו במשך כשעה במים שהטמפרטורה שלהם היא שבע מעלות צלזיוס (לשם השוואה, טמפרטורת המים בנחל הבניאס היא כ-15 מעלות), עד שהגיע לחוף, ושם העבירו ללא מחסה את הלילה. הוא יצא גם מזה.
לאורך השנים גארדנר הסתבך כלכלית ואף הציע למכירה את טבעת המדליסט האולימפי שלו, הוציא ספר אוטוביוגרפי, השתתף בקרב אומנויות לחימה מעורבות ואף ניסה לבצע קאמבק בהיאבקות באולימפיאדת 2012, אבל לא הצליח לעמוד בדרישות המשקליות. כיום, הוא מתפרנס מהעברת הרצאות מוטיבציה - זו שהובילה אותו בסידני לעשות את הבלתי יאומן, ולשאת הילה של איש שלא יכול למות.
